מסכת מעשר שני, פרק ג, משנה ט

משנה ט: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם וְנִטְמָא, בֵּין שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, בֵּין שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, בֵּין בִּפְנִים בֵּין בַּחוּץ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל הַכֹּל בִּפְנִים, חוּץ מִשֶּׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה בַּחוּץ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַכֹּל יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל בַּחוּץ, חוּץ מִשֶּׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה בִּפְנִים:

משנה ט: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁנִּכְנַס לִירוּשָׁלַיִם, וְנִטְמָא, בֵּין שֶׁנִּטְמָא בְאַב הַטֻּמְאָה, כגון בשרץ או בנבילה המטמאים מהתורה, בֵּין שֶׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה המטמא רק מדרבנן, כגון שנגע בכלים שנטמאו ממשקים, בֵּין שנטמא כשהיה בִּפְנִים ובֵּין שנטמא כשהיה בַּחוּץ והכניסוהו לירושלים בטומאה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יִפָּדֶה, ואף שאסור לפדות מעשר שני בתוך ירושלים, זהו רק כשהוא ראוי לאכילה, אך כשאינו ראוי לאכילה, מותר (שנאמר לגבי פדיון מעשר שני 'וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ', ולשון 'שאת' מלמדת על אכילה, שנאמר 'וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם'), וְאף על פי שמעיקר הדין יצאו הפירות לחולין ומותר להוציאם מירושלים, גזרו חכמים שיֵאָכֵל הַכֹּל רק בִּפְנִים, מחשש שהרואים שמוציאים את הפירות לא ידעו שהם פדויים, ויטעו לחשוב שמותר להוציא פירות מעשר שני מחוץ לירושלים, חוּץ מִשֶּׁנִּטְמָא בְּאַב הַטֻּמְאָה, ואירע הדבר עוד כשהיה בַּחוּץ, שאין ירושלים קולטת כלל מעשר שני טמא, ובאופן זה שיש לו שתי 'מעלות', גם שנטמא בטומאה חמורה של תורה, וגם שנטמא כבר בהיותו בחוץ, לא גזרו, ופודים אותו ומותר לאוכלו גם מחוץ לירושלים. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הַכֹּל – בכל האופנים יִפָּדֶה וְיֵאָכֵל אפילו בַּחוּץ, ולא גזרו בדבר, חוּץ מִשֶּׁנִּטְמָא בִּוְלַד הַטֻּמְאָה, שזו טומאה קלה דרבנן, וגם היתה טומאתו בִּפְנִים, בהיותו כבר בתוך ירושלים, שבאופן זה יפדנו ויאכלוהו בתוך ירושלים (ומשמע שאם נטמא בולד הטומאה בחוץ, והכניסוהו לירושלים, מותר להוציאו, וקשה, דכיון שמהתורה הוא טהור ומותר באכילה איך מותר להוציאו, ותירצו בירושלמי שמשנתנו עוסקת באופן שהכניסוהו על מנת שלא יקלטוהו מחיצות ירושלים, ולכן מותר להוציאו. אך בלא זה, יפדה וייאכל בפנים).