מסכת מעשר שני, פרק ה, משנה א
פרק ה, משנה א: כֶּרֶם רְבָעִי, מְצַיְּנִין אוֹתוֹ בְּקוֹזְזוֹת אֲדָמָה, וְשֶׁל עָרְלָה בְּחַרְסִית, וְשֶׁל קְבָרוֹת בְּסִיד, וּמְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּשְּׁבִיעִית. וְהַצְּנוּעִים מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת וְאוֹמְרִים, כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, יְהֵא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ:
אף שמסכת זו עוסקת בעניני מעשר שני, יובאו כאן דינים השייכים לכרם רבעי, כיון שיש דמיון ביניהם בדינים מסוימים:
כֶּרֶם רְבָעִי – כרם שהגפנים שבו הם בשנה הרביעית לנטיעתם, שהדין הוא שאסור לאוכלם במקומם אלא יש להעלותם לירושלים ולאוכלם בקדושה, או לחללם על מעות, ורוצה הבעלים שהעוברים ושבים יידעו שפירות אלו אסורים באכילה, מְצַיְּנִין – מסמנים אוֹתוֹ בְּקוֹזְזוֹת – בגושי אֲדָמָה, לרמוז בכך, שכשם שיש הנאה מהאדמה שהיא מצמיחה פירות, כך יש הנאה מפירות אלו, על ידי פדיון. וְכרם שֶׁל עָרְלָה, בשלש השנים הראשונות לנטיעתו, שפירותיו אסורים באכילה ובהנאה, מציינים אותו בְּחַרְסִית – באדמה שניתן לעשות ממנה כלי חרס, וגם בזה יש רמז, שכשם שאין הנאה מאדמה זו, שהרי אינה מצמיחה פירות כראוי, כך אין הנאה מפירות של ערלה. וְמקום שֶׁל קְבָרוֹת, שיש להזהיר כהנים ונזירים שלא יכנסו לשם, מסמנים בְּסִיד, שהוא לבן כמו עצמות המת, וּמְמַחֶה את הסיד במים כדי ללבנו יותר, וְשׁוֹפֵךְ על הקבר.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שמסמנים את העצים להודיע לעוברים ושבים שהפירות של ערלה או של רבעי, בַּשנה השְּׁבִיעִית, שפירות הארץ מופקרים ומותרים באכילה לכל, אך בשאר השנים, שאסור לכל אדם לגזול פירות ולאוכלם, אין בעל השדה צריך לסמן את כרמו, והבא לעבור על איסור גזל, יעבור גם על איסור אכילת ערלה או רבעי, ואין מוטל עלינו למונעו מכך, כמו שאמרו חכמים 'הלעיטהו לרשע וימות'. וְאמנם הַצְּנוּעִים, שמדקדקים במעשיהם, ויש להם כרם של רבעי בשנה השביעית, אינם מציינים את המקום לרמוז שהפירות אסורים באכילה, אלא מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת קודם שלקטו בני אדם מהפירות, וְאוֹמְרִים, 'כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, לאחר שילקט, יְהֵא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ', ובכך מתירים הם את הפירות באכילה, כיון שמיד כשלוקט האדם מפירות אלו, הרי הם מתחללים על המעות שהניח בעל השדה.
