מסכת נגעים, פרק ד, משנה ד

משנה ד: שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, עִקָּרָן מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין, טָהוֹר. עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, טָמֵא. כַּמָּה יְהֵא בַלַּבְנוּנִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כְּדֵי לִקְרֹץ בְּזוּג. הָיְתָה אַחַת מִלְּמַטָּה וְנֶחְלְקָה מִלְמַעְלָה וְהִיא נִרְאֵית כִּשְׁתַּיִם, טָהוֹר. בַּהֶרֶת וּבוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, טָמֵא. אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִעֵט מְקוֹם שֵׂעָר שָׁחוֹר אֶת הַבַּהֶרֶת, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ:

משנה ד: משנתנו מבארת עתה את פרטי דיני שער לבן, מתי הוא נחשב כסימן טומאה. שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אלו, שאם צמחו בתוך הנגע עשויות הן לשמש כסימן טומאה, אם היה עִקָּרָן (-החלק הסמוך לגוף) מַשְׁחִיר וְרֹאשָׁן מַלְבִּין, טָהוֹר. אך אם היה עִקָּרָן מַלְבִּין וְרֹאשָׁן מַשְׁחִיר, טָמֵא, שנאמר 'וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן', ללמד שאם השער בחלק הסמוך לנגע הלבין, הרי זה סימן טומאה. ואם היו שתי השערות לבנות לגמרי, שיעור אורכן הוא כדי לקרוץ בזוג, כלומר, כדי שיהא אפשר לחותכן במספריים, ומבררת המשנה באופן שהיה רק עיקרן לבן, כַּמָּה יְהֵא בַלַּבְנוּנִית – בחלק הלבן שבשער כדי שיהיו סימן טומאה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אפילו כָּל שֶׁהוּא, כיון שלענין שיעור האורך מצטרף גם החלק השחור, ורַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יש צורך שיהא בלבנונית שבשער לבדה שיעור אורך שיש בו כְּדֵי לִקְרֹץ בְּזוּג. הָיְתָה השערה אַחַת מִלְּמַטָּה – במקום צמיחתה, וְנֶחְלְקָה מִלְמַעְלָה, וְהִיא נִרְאֵית בראשה כִּשְׁתַּיִם, טָהוֹר, כיון שיש צורך שיהיו שתי שערות בעיקרן.

דין נוסף, אם היתה בַּהֶרֶת (או כל נגע אחר מנגעי עור הבשר, וכן להלן בכל המקומות שתזכיר המשנה 'בהרת' הוא הדין לשאר נגעי עור בשר) בשיעור כגריס בדיוק, שזהו שיעור הטומאה בנגעים אלו, וּבוֹ שֵׂעָר לָבָן אוֹ שֵׂעָר שָׁחוֹר, כלומר שיש בו שתי שערות לבנות שהן סימן טומאה ובנוסף לכך הוא מלא בשער שחור (שאינו סימן כלל, לא לטומאה ולא לטהרה), הרי זה נגע טָמֵא, והחידוש בכך הוא שאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מִעֵט מְקוֹם שֵׂעָר שָׁחוֹר אֶת הַבַּהֶרֶת, והרי היא פחותה מכגריס, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ – בעיקרי השערות אין ממשות של מקום, ואינם ממעטים את מקום הנגע.