מסכת נגעים, פרק ד, משנה ז

משנה ז: בַּהֶרֶת וּבָהּ מִחְיָה וּפִסְיוֹן, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי הַפִּסְיוֹן. הָלַךְ הַפִּסְיוֹן, טְמֵאָה מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. וְכֵן בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן. הָלְכָה וְחָזְרָה בְסוֹף שָׁבוּעַ, הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיְתָה. לְאַחַר הַפְּטוּר, תֵּרָאֶה כַתְּחִלָּה. הָיְתָה עַזָּה וְנַעֲשֵׂית כֵּהָה, כֵּהָה וְנַעֲשֵׂית עַזָּה, הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתְמַעֵט מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת. כָּנְסָה וּפָשְׂתָה, פָּשְׂתָה וְכָנְסָה, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין:

משנה ז: משנתנו מבארת את הדינים באופן שהיו בנגע גם מחיה וגם פסיון, או שער לבן ופסיון, ששניהם סימני טומאה, אך בכל אחד כללי דינים אחרים. בַּהֶרֶת (וכן שאר מראות נגעי עור בשר), וּבָהּ מִחְיָה (-בשר חי) וּפִסְיוֹן (-התפשטות של הנגע), ששניהם סימני טומאה, אף אם הָלְכָה הַמִּחְיָה, עדיין הבהרת טְמֵאָה מִפְּנֵי הַפִּסְיוֹן, שהוא סימן טומאה בפני עצמו. הָלַךְ הַפִּסְיוֹן, וחזרה הבהרת לכפי שהיתה קודם התפשטותה, עדיין היא טְמֵאָה מִפְּנֵי הַמִּחְיָה.

וְכֵן הדין בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִסְיוֹן, שהיו שניהם בנגע, שאף אם הסתלק אחד מהם עדיין הנגע טמא מחמת השני.

אם נראתה בהרת בשיעור גריס בעור האדם, ומחמת כן הסגירו הכהן לשבעה ימים, ובתוך ימי ההסגר הָלְכָה הבהרת, וְחָזְרָה בְסוֹף השָׁבוּעַ למקומה הראשון, נמצא שכאשר ראה אותה הכהן לאחר שבוע ההסגר היא נראית בעיניו כמו שהיתה כשהסגירו, הֲרֵי הִיא כְמוֹת שֶׁהָיְתָה, ומסגירו שבעה ימים נוספים (ואין אומרים שכיון שהסתלקה וחזרה הרי זה כנגע חדש שיש להסגירו מעתה והלאה שבעה ימים ראשונים, ולאחר מכן שבעה ימים נוספים, אלא מסגירו עתה שבעה ימים שניים, ואם לאחריהם לא יהיה סימן טומאה בנגע, יטהרנו הכהן). אבל אם לְאַחַר הַפְּטוּר – לאחר שטיהרו הכהן הסתלקה הבהרת, וחזרה, אפילו שחזרה למקומה הראשון הרי היא כנגע חדש, ותֵּרָאֶה כַתְּחִלָּה – עליו להראותה לכהן כמו כל נגע חדש, והכהן מסגירו כדין.

דין דומה לכך, אם הָיְתָה הבהרת עַזָּה, כגון שהיתה כשלג, והסגירו הכהן שבעה ימים, וּבסוף אותם ימים כשבא הכהן לראותה נַעֲשֵׂית כֵּהָה, וכגון שנעשתה כקרום ביצה, או שהיתה כֵּהָה וְנַעֲשֵׂית בסוף שבעת ימי ההסגר עַזָּה, הֲרֵי הִיא כְמוֹ שֶׁהָיְתָה, ומסגירו הכהן שבעת ימים שנית, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תִתְמַעֵט מֵאַרְבָּעָה מַרְאוֹת ותיעשה כהה יותר, שאז אין זה לובן המטמא כלל, ומטהרו הכהן.

היתה הבהרת בשיעור כגריס, שזהו שיעור הראוי לטמא, והסגירו הכהן, ובתוך שבעת ימי ההסגר כָּנְסָה – התקטנה משיעור כגריס, וחזרה וּפָשְׂתָה לשיעור כגריס כפי שהיתה בתחילה, או שפָּשְׂתָה בתוך ימי ההסגר וְכָנְסָה – התכנסה שוב לכפי שהיתה, ונמצא בשני אופנים אלו שבתוך ימי ההסגר היתה התפשטות של הנגע, אך אין הדבר ניכר למראה עיני הכהן בסוף שבעת ימי ההסגר, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא, כיון שסוף סוף היתה כאן התפשטות של הנגע, והרי זה פשיון המטמא, וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין, כיון שלא היה כאן פשיון המגדיל את הנגע מכפי שהיה בתחילת השבוע בעת הסגרתו, ואין פשיון המטמא הוא כאשר בסוף ימי ההסגר הנגע גדול יותר מכפי שהיה בעת הסגרתו, ולכן אם היה הדבר בשבוע הראשון של ההסגר, מסגירו הכהן שבעה ימים נוספים, כדין נגע שלא נולדו בו סימני טומאה, ואם היה הדבר בשבוע השני של ההסגר, על הכהן לטהרו.