מסכת נגעים, פרק ח, משנה ט

משנה ט: הַבָּא כֻלּוֹ לָבָן וּבוֹ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה, פָּרְחָה בְכֻלּוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת גְּדוֹלָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת קְטַנָּה:

משנה ט: הַבָּא לפני הכהן כאשר כֻלּוֹ לָבָן – פשטה הצרעת בכל גופו, וּבוֹ מִחְיָה – בשר חי כָעֲדָשָׁה, שזהו סימן טומאה, אך לא הספיק הכהן לטמאו בפירוש עד שפָּרְחָה הצרעת בְכֻלּוֹ – אף באותה מחית בשר חי, וְאַחַר כָּךְ חָזְרוּ והבריאו בוֹ רָאשֵׁי אֵבָרִים, ומעתה יש לדון האם ניתן להחשיב את הבשר החי שבראשי אבריו כסימן טומאה או לא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, כיון שכשבא לפני הכהן פשטה הצרעת בכולו ואחר כך הבריאו ראשי אבריו, דינו כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת גְּדוֹלָה, כלומר, כשם שב'בהרת גדולה', והיא בהרת המכסה את כל הגוף, שזהו סימן טהרה, אם נראה בשר חי בראשי אבריו הרי הוא טמא, כמבואר לעיל (מ"ד), כך כאן, כיון שבעומדו לפני הכהן פשטה הצרעת בכל גופו ורק אחר כך הבריאו ראשי אבריו, הרי הוא טמא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה חולק ואוֹמֵר, דינו כַּחֲזִירַת רָאשֵׁי אֵבָרִים בְּבַהֶרֶת קְטַנָּה, כלומר, כמו שבבהרת קטנה המכסה רק חלק מהגוף, אין בשר חי שבראשי אבריו נחשב כ'מחיה' שזהו סימן טומאה, כמבואר לעיל (פ"ו מ"ז), אף כאן, כיון שבעומדו בתחילה לפני הכהן היתה בנגעו מחית בשר חי, ונמצא שבתחילה לא פשטה הצרעת בכולו, דינו כמי שיש בו בהרת קטנה, שאין בשר חי שבראשי אבריו נחשב כמחיה, והרי הוא טהור (רמב"ם).