מסכת נגעים, פרק ט, משנה א

פרק ט, משנה א: הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמְּאִין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִים, בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְפִשְׂיוֹן. אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין. לָקָה בְעֵץ אוֹ בְאֶבֶן אוֹ בְגֶפֶת אוֹ בְמֵי טְבֶרְיָא, כֹּל שֶׁאֵינוֹ מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זֶה הוּא שְׁחִין. אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה. נִכְוָה בְגַחֶלֶת אוֹ בְרֶמֶץ, כֹּל שֶׁהוּא מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זוֹ הִיא מִכְוָה:

פרק ט
משנה א: בפרק זה יבוארו מהותם ודיניהם של השחין והמכוה שבעור האדם. הַ'שְּׁחִין' וְהַ'מִּכְוָה', שאף בהם אם נראה אחד מארבעת מראות נגעים זהו סימן טומאה, שונים הם מנגעי עור בשר בכך שהם מִטַּמְּאִין רק בְּשָׁבוּעַ אֶחָד של הסגר בלבד, ואם לא הביאו סימני טומאה באותו שבוע אין חוזרים ומסגירים לשבוע נוסף, ומטמאים בִּשְׁנֵי סִימָנִים בלבד, בְּשֵׂעָר לָבָן שצמח בהם, וּבְפִשְׂיוֹן – בהתפשטות הנגע (אך אינם מטמאים בסימן של מחית בשר חי כמו נגעי עור בשר בריא). אֵיזֶה הוּא הַשְּׁחִין, לָקָה – הוכה האדם בְעֵץ, אוֹ בְאֶבֶן, אוֹ בְגֶפֶת – בפסולת של זיתים, שיש בהם חום טבעי מצד עצמם, אוֹ בְמֵי טְבֶרְיָא שהם חמים מצד עצמם, כֹּל שֶׁאֵינוֹ חם מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זֶה הוּא שְׁחִין. אֵיזוֹ הִיא מִכְוָה, נִכְוָה בְגַחֶלֶת של אש, אוֹ בְרֶמֶץ – אפר של עץ, כֹּל שֶׁהוּא חום הבא מֵחֲמַת הָאֵשׁ, זוֹ הִיא מִכְוָה.