מסכת נגעים, פרק יד, משנה א

פרק יד, משנה א: כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע. הָיָה מֵבִיא פְיָלִי שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים, וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר. שָׁחַט אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׂ וְעַל מַיִם חַיִּים. חָפַר וְקוֹבְרָהּ בְּפָנָיו. נָטַל עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלַעַת וּכְרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן, וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל שְׁנִיָּה. טָבַל וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ שֶׁל מְצֹרָע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עַל מִצְחוֹ. וְכָךְ הָיָה מַזֶּה עַל הַשְּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ:

פרק יד

משנה א: לאחר שהתבארו בפרקים הקודמים דיני נגעים בזמן טומאתם, יבוארו עתה הדינים הנוהגים במצורע לאחר טהרתו, ובטהרה זו יש כמה שלבים, ובכל שלב נטהר המצורע לענין דברים מסוימים, עד שלבסוף נטהר לגמרי: א. לאחר שרואה הכהן שנרפא הנגע, מביא המצורע שתי צפורים, עץ ארז ואזוב ושני תולעת, והכהן מזה עליו מדם הצפור השחוטה. לאחר מכן מגלח המצורע את כל שערו, וטובל. ב. לאחר שבעה ימים מגלח שוב את כל שערו, וטובל. ג. ביום השמיני מביא את קרבנותיו לבית המקדש, ובזה מושלמת טהרתו לגמרי ורשאי אף לאכול בקדשים. כֵּיצַד מְטַהֲרִין אֶת הַמְּצֹרָע לאחר שנרפא מצרעתו, יוצא אליו הכהן למקומו שמחוץ לעיר, והָיָה מֵבִיא פְיָלִי (-כוס) שֶׁל חֶרֶשׂ חֲדָשָׁה, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ רְבִיעִית מַיִם חַיִּים (-מי מעיין הנובע מהאדמה תמיד), וּמֵבִיא שְׁתֵּי צִפֳּרִים דְּרוֹר (-מין ציפור טהורה שאינה מקבלת מרות של אדם, ואף כשהיא בבית היא נשמטת ובורחת מזוית לזוית), שָׁחַט הכהן אֶת אַחַת מֵהֶן עַל כְּלִי חֶרֶשׂ, וְעַל מַיִם חַיִּים שבתוך הכלי, חָפַר באדמה וְקוֹבְרָהּ לאותה ציפור בְּפָנָיו, כיון שהיא אסורה בהנאה. נָטַל הכהן עֵץ אֶרֶז (ששיעורו יבואר להלן (מ"ו)), וְאֵזוֹב שאינו פחות מטפח, וּשְׁנִי תוֹלַעַת – צמר צבוע באדום, וּכְרָכָן – כורך את הארז, האזוב והצמר, בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן של הצמר עצמו, שהוא ארוך ויש בו כדי לכרוך את שלשתם יחד, וְהִקִּיף לָהֶם רָאשֵׁי אֲגַפַּיִם – סמך וקירב לאותה אגודה את ראשי הכנפיים וְרֹאשׁ הַזָּנָב שֶׁל הצפור השְׁנִיָּה, טָבַל את כולם יחד בכלי החרס שבו המים החיים ודם הצפור השחוטה, וְהִזָּה הכהן שֶׁבַע פְּעָמִים לְאַחַר יָדוֹ – על גב ידו שֶׁל המְצֹרָע, וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שמזה שבע פעמים עַל מִצְחוֹ, והיינו כיון שנאמר 'וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר' ומשמעות לשון 'על' שתהא ההזאה על המקום הגבוה שבגופו, ולדעה ראשונה היינו על גב ידו, שכאשר מגביה את ידו מעל ראשו הרי זהו המקום הגבוה שבגופו, ולדעה שניה היינו על מצחו, שזהו המקום הגבוה כשעומד כדרכו. וְכָךְ הָיָה מַזֶּה בבית המנוגע לאחר שנטהר, עַל הַשְּׁקוֹף שֶׁבַּבַּיִת מִבַּחוּץ, כיון שנאמר 'והזה על הבית', ואף כאן המשמעות היא על המקום הגבוה שבבית, שהוא המשקוף שבפתח מבחוץ.