מסכת נגעים, פרק י, משנה א

פרק י, משנה א: הַנְּתָקִים מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִים, בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק וּבְפִשְׂיוֹן. בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, לָקוּי קָצָר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אָרֹךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מַה הַלָּשׁוֹן אוֹמְרִים, דַּק מַקֵּל זֶה, דַּק קָנֶה זֶה, דַּק לָקוּי קָצָר, אוֹ דַק לָקוּי אָרֹךְ. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, עַד שֶׁאָנוּ לְמֵדִים מִן הַקָּנֶה, נִלְמַד מִן הַשֵּׂעָר. דַּק שְׂעָרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי, דַּק לָקוּי קָצָר, לֹא דַק לָקוּי אָרֹךְ:

פרק י
משנה א: פרק זה עוסק בנגעים שבשער הראש והזקן, וכך נאמר בפרשה בענין זה (ויקרא יג כט-לז) 'וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בוֹ נָגַע בְּרֹאשׁ אוֹ בְזָקָן. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע וְהִנֵּה מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וּבוֹ שֵׂעָר צָהֹב דָּק וְטִמֵּא אֹתוֹ הַכֹּהֵן נֶתֶק הוּא צָרַעַת הָרֹאשׁ אוֹ הַזָּקָן הוּא. וְכִי יִרְאֶה הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק וְהִנֵּה אֵין מַרְאֵהוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְשֵׂעָר שָׁחֹר אֵין בּוֹ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת נֶגַע הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק וְלֹא הָיָה בוֹ שֵׂעָר צָהֹב וּמַרְאֵה הַנֶּתֶק אֵין עָמֹק מִן הָעוֹר. וְהִתְגַּלָּח וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּחַ וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק שִׁבְעַת יָמִים שֵׁנִית. וְרָאָה הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּתֶק בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר וּמַרְאֵהוּ אֵינֶנּוּ עָמֹק מִן הָעוֹר וְטִהַר אֹתוֹ הַכֹּהֵן וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְטָהֵר. וְאִם פָּשֹׂה יִפְשֶׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר אַחֲרֵי טָהֳרָתוֹ. וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּתֶק בָּעוֹר לֹא יְבַקֵּר הַכֹּהֵן לַשֵּׂעָר הַצָּהֹב טָמֵא הוּא. וְאִם בְּעֵינָיו עָמַד הַנֶּתֶק וְשֵׂעָר שָׁחֹר צָמַח בּוֹ נִרְפָּא הַנֶּתֶק טָהוֹר הוּא וְטִהֲרוֹ הַכֹּהֵן'. הַנְּתָקִים – נגעי שער הראש והזקן, מִטַּמְּאִין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת של הסגר, שאם לא היה בהם סימן טומאה בתחילה מסגירו הכהן לשבוע, ואם בסיומו לא הביא סימן טומאה מסגירו לשבוע נוסף, ואם עדיין לא הביא סימן טומאה הרי הוא טהור, וּבִשְׁנֵי סִימָנִים של טומאה, בְּשֵׂעָר צָהֹב (-דומה לזהב) דַּק, וּבְפִשְׂיוֹן. ומבארת המשנה, מה שאמרנו בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, אין הכוונה שיהא דק בעוביו, אלא לָקוּי בכך שהוא קָצָר משאר השערות, ונמצא ש'דק' היינו קצר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, 'דק' היינו כפשוטו, שהוא לקוי בעוביו, שאינו עבה בהיקפו כשאר השערות אלא דק יותר, ואֲפִלּוּ היה אָרֹךְ, שאין משמעות 'דק' כ'קצר'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי ראיה לדבריו, מַה הַלָּשׁוֹן שבני אדם אוֹמְרִים, 'דַּק מַקֵּל זֶה', 'דַּק קָנֶה זֶה', וכוונתם שאינו עבה, והוא נקרא 'דַּק' כשהוא לָקוּי בכך שהוא קָצָר, אוֹ נקרא 'דַק' כשהוא לָקוּי אָרֹךְ, כלומר, בין ארוך ובין קצר הוא מכונה 'דק', הרי שלשון 'דק' מתייחסת רק להיקף, שאינו עבה, ולא לאורך כלל. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, עַד שֶׁאָנוּ לְמֵדִים מִן לשון בני אדם על הַקָּנֶה שהבאת, נִלְמַד מִן הלשון של בני האדם על הַשֵּׂעָר, שאומרים 'דַּק שְׂעָרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי', כוונתם 'דַּק' בכך שהוא לָקוּי קָצָר, ולֹא אומרים 'דַק' שהוא לָקוּי אָרֹךְ, הרי שלגבי שיער לשון 'דק' משמשת כתיאור של שיער קצר, ואף בשער צהוב דק שהוא סימן טומאה, היינו בשערות קצרות, ואפילו הן עבות.