מסכת סוכה, פרק א, שיעור 12

משנה

הָעוֹשֶׂה את סֻכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף – כצורת אהל משולש, שהדפנות עצמן משמשות גם כגג לסוכה, אוֹ שֶׁעשה לה דופן משופעת וסְּמָכָהּ לַכֹּתֶל – השעין אותה על הכותל, ומדובר שהדפנות הללו עשויות מדבר הכשר לסיכוך, אף שיושב האדם בצל דבר הכשר לסיכוך, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ גַּג, שאין ניכר מהו כותל ומהו גג, ואהל משופע אינו נחשב אהל אם אין בגגו לפחות טפח, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין.

עתה עוברת המשנה לדון בכשרות מחצלת לסיכוך, ולדברי הכל אם נעשתה המחצלת לשם שכיבה, הרי היא נחשבת 'כלי' ומקבלת טומאה, ואין מסככים בה. ולדברי הכל סתם מחצלת קטנה נעשית לשם שכיבה, ואין מסככים בה, והמחלוקת שתובא להלן היא במחצלת גדולה. מַחֲצֶלֶת קָנִים גְּדוֹלָה, אם עֲשָׂאָהּ בפירוש לִשְׁכִיבָה, מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. אבל אם עשאה בסתם, מסתבר שעשאה לשם סכך, ומסככים בה. וּמחצלת קטנה, אם עשאה בפירוש לְסִכּוּךְ, מְסַכְּכִין בָּהּ וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה, אבל אם עשאה בסתם, מסתבר שעשאה לשכיבה, ואין מסככים בה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, אַחַת מחצלת גְּדוֹלָה וְאַחַת מחצלת קְטַנָּה, מן הסתם עֲשָׂאָהּ לִשְׁכִיבָה, ולכן כל מחצלת שלא ידוע לנו לשם מה נעשתה הרי היא מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה וְאֵין מְסַכְּכִין בָּהּ. וְרק אם עשאה בפירוש לְסִכּוּךְ, מְסַכְּכִין בָּהּ, וְאֵין מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה.

גמרא

שנינו במשנה, 'העושה סוכתו כמין צריף, או שסמכה לכותל, רבי אליעזר פוסל מפני שאין לה גג, וחכמים מכשירים'. הגמרא מביאה מעשה בענין מחלוקת זו: אַבַּיֵּי, אַשְׁכָּחֵיהּ (-מצאו) לְרַב יוֹסֵף, דְּגָאנֵי – שהיה ישן בְּכִילַּת חֲתָנִים בְּסוּכָּה, והיינו כיון שסבר שכשם שסוכה שאין לה גג אינה נחשבת 'סוכה', ופסולה, כך כילה זו שאין לה גג אינה נחשבת 'אהל' המפסיק בינו לבין הסוכה, וממילא כשהוא ישן בתוך כילה זו נחשב הוא כישן בסוכה. אָמַר לֵיהּ אביי לרב יוסף, כְּמַאן – כדעת מי נהגת כן, הרי זה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר שבמשנתנו, הסובר שסוכה שאין לה גג פסולה, שָׁבְקַתְּ רַבָּנָן – עוזב ומניח אתה את דברי חכמים המרובים, וְעָבְדַתְּ – ונוהג אתה למעשה כְּשיטת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, היחיד. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, בְּרַיְיתָא אִיפְּכָא תַּנְיָא – בברייתא שנינו בהיפך ממשנתנו, ושם שנינו שרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין, נמצא שחכמים הם הסוברים שסוכה שאין לה גג אינה סוכה, וממילא יסברו גם שכילה זו שאין לה גג אינה 'אהל', ואינה מפסיקה ביני לבין הסוכה. אָמַר לֵיהּ אביי, שָׁבְקַתְּ מַתְנִיתִין וְעָבְדַתְּ כְּבָרַיְיתָא – מניח אתה את משנתנו, שבה מבואר שרבי אליעזר הוא הפוסל, ונוהג אתה כפי האמור בברייתא, שחכמים הם הפוסלים. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, מַתְנִיתִין יְחִידָאָה הִיא – משנתנו דעת יחיד היא, הסובר שרבי אליעזר הוא הפוסל, והראיה לכך, דְּתַנְיָא בברייתא אחרת, הָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף, אוֹ שֶׁסְּמָכָהּ לַכּוֹתֶל, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל מִפְּנֵי שֶׁאֵין לָהּ גַּג, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. הרי שבברייתא זו מבואר שרק רבי נתן הוא הסובר שכן היא דעת רבי אליעזר, ומשנתנו שנויה כשיטת רבי נתן, שיחיד הוא, אבל חכמים שבדורו חלקו עליו, והם סוברים כאמור בברייתא האחרת שהביא רב יוסף בתחילה, שרבי אליעזר מכשיר וחכמים פוסלים, ולשיטתם אף כילת החתנים אינה מפסיקה, מאחר ואין לה גג.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַב יוֹסֵף. וְשַׁמְעִינָן מִינָהּ – ויש לנו ללמוד מדין זה, שֶׁהָעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ כְּמִין צְרִיף שֶׁהַיִּשְׁמְעֵאלִים קוֹרִין אוֹתוֹ מכנ"ס, אוֹ שֶׁסְּמָכָהּ לַכּוֹתֶל, כְּגוֹן שֶׁהֶעֱמִיד הַקּוֹרוֹת לְמַטָּה בָּאָרֶץ רָחוֹק מִן הַכּוֹתֶל, וְהִטָּה אוֹתָן (-את הקורות) וּסְמָכָן לַכּוֹתֶל, שֶׁנִּמְצֵאת הַסּוּכָּה שֶׁאֵין לָהּ גַּג, שֶׁהִיא פְּסוּלָה, וכדברי חכמים בברייתא. וְאִם הִגְבִּיהַּ לְדופן הסּוּכָּה מִן הַקַּרְקַע בשיעור טֶפַח או יותר ששם הדופן זקופה, ואחר כך מתחיל השיפוע, שאז נחשב כל הסכך הנטוי כ'גג' לאותו טפח זקוף, אוֹ שֶׁבחלקה העליון הִרְחִיקָהּ מִן הַכּוֹתֶל שהיא נשענת עליו בשיעור טֶפַח, ואותו טפח משמש לה כגג, כְּשֵׁרָה, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ גַּג טֶפַח.

וּשְׁמַע מִינָהּ – ועוד יש ללמוד מכאן, שֶׁמּוּתָּר לִישַׁן בַּסּוּכָּה בְּכִילָּה שֶׁאֵין לָהּ גַּג, דְּכֵיוָן שֶׁאֵין לָהּ גַּג, לֹא הַוְיָא כְּסוּכָּה בְּתוֹךְ סוּכָּה, וכפי שנהג רב יוסף. וְשַׁמְעִינָן מִינָהּ – ויש ללמוד מכך, שכִּילָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ גַּג טפח או יותר העומדת בסוכה, אָסוּר לִישַׁן בְּתוֹכָהּ, דְּהָוֵי כְּסוּכָּה בְּתוֹךְ סוּכָּה.

שנינו במשנה, 'מַחְצֶלֶת קָנִים גְּדוֹלָה' כו'. אַסְּקָהּ – הסיק רַב פָּפָּא בביאור משנתנו, דְּבְמחצלת קְטַנָּה כּוּלֵּי עָלְמָא לֹא פְּלִיגִי – אין מחלוקת בדבר דִּסְתָמָא לִשְׁכִיבָה קָאֵי – שאם עשאה בסתם, מיועדת היא לשכיבה, והרי היא מקבלת טומאה ואין מסככים בה. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם היא בְּמחצלת גְדוֹלָה, דתַּנָא קַמָא סָבַר, סְתָם מחצלת גְּדוֹלָה עשויה לְסִיכּוּךְ ומותר לסכך בה, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר, סְתָם מחצלת גְּדוֹלָה נַמִּי (-גם כן) עשויה לִשְׁכִיבָה, והרי היא מקבלת טומאה ואין מסככין בה. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּתַּנָא קַמָא, שסתם מחצלת גדולה כשרה לסיכוך.

הגמרא מביאה ברייתא בענין הכשר מחצלאות לסיכוך: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מַחְצֶלֶת שֶׁל שִׁיפָה – מין קנה רך, וְשֶׁל גֶּמִי – מין עשב, אם היתה המחצלת גְּדוֹלָה, סתמה לסיכוך, ומְסַכְּכִין בָּהּ, ואם היתה קְטַנָּה, סתמה לשכיבה, ואֵין מְסַכְּכִין בָּהּ.

ברייתא נוספת: תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לַגּוֹלָה מְצָאָנִי זָקֵן אֶחָד, וְאָמַר לִי, מְסַכְּכִין בְּבוּדְיָא – במחצלת. וּכְשֶׁבָּאתִי אֵצֶל אֲחִי אַבָּא, והוא רבי יהושע, הוֹדָה לִדְבָרָיו של אותו זקן, שמותר לסכך במחצלת. אָמַר רַב חִסְדָּא, וְהוּא דְּלֵית לֵיהּ גְּדָנְפָא – ובתנאי שאין למחצלת שפה גבוהה סביבה, שאז נעשית היא ככלי קיבול, שראוי להניח בה פירות וכדומה ולא יפלו, והרי היא ככלי ומקבלת טומאה ופסולה לסיכוך.

מימרא נוספת באותו ענין: אָמַר עוּלָא, הַנֵּי בּוּדְיָיאתָא דִּמְחוֹזָא – אותם מחצלאות המצויות בעיר מחוזא, אִילְמָלֵא קִיר שֶׁלָּהֶן – אם לא שיש להם שפה סביב, מְסַכְּכִין בְּהוּ – היה מותר לסכך בהם. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, מְסַכְּכִין בְּבוּדְיָא (-במחצלת), וְאִם יֵשׁ לָהּ קִיר, אֵין מְסַכְּכִין.

מוסיף הרי"ף: וְאַף עַל גַב דְּקָא שָׁקִיל לָהּ לִגְדָנְפָא – ואף אם אחר כך הוציא את אותה שפה, לֹא מְסַכְּכִין בָּהּ, מִידִי דְּהֲוָה אַבְּלִיּוֹת שֶׁל כֵּלִים – וכמו הדין שמצינו בשברי כלים, שֶׁאֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן, אף שעתה אינם ראויים למלאכה, והוא הדין במחצלת זו, כיון שהיתה לה שפה והיתה כלי המקבל טומאה, אין הוצאת השפה מועילה להכשירה, ואין מסככין בה.

סְלִיקוּ לְהוּ סוּכָּה שֶׁהִיא גְּבוֹהָה