מסכת סוכה, פרק ב, שיעור 13

משנה

הַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה בַּסֻּכָּה, ובגמרא יבואר באיזו מטה מדובר, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, כיון שמטה זו נחשבת כאהל בפני עצמו, ואינו נחשב כישן באויר הסוכה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נוֹהֲגִים הָיִינוּ, שֶׁהָיִינוּ יְשֵׁנִים תַּחַת הַמִּטּוֹת בִּפְנֵי הַזְּקֵנִים, וְלֹא אָמְרוּ לָנוּ דָבָר, והיינו כיון שרבי יהודה סובר שהסוכה צריכה להיות דירת קבע, וממילא המטה שהיא 'אהל ארעי', שדרך לטלטלה ממקום למקום, אינה מבטלת 'אהל קבע' של הסוכה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, מַעֲשֶׂה בְטָבִי, עַבְדּוֹ הכנעני שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיָה יָשֵׁן בסוכה תַּחַת הַמִּטָּה, אָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַחֲכָמִים, הרְאִיתֶם את טָבִי עַבְדִּי, שֶׁתַלְמִיד חָכָם הוּא, וְיוֹדֵעַ שֶׁעֲבָדִים פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה, כיון שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, ועבדים פטורים ממצוות אלו, וְיָשֵׁן לוֹ תַּחַת הַמִּטָּה. וְאף שלא אמר כן רבן גמליאל בתורת הלכה פסוקה, מכל מקום לְפִי דַרְכֵּנוּ לָמַדְנוּ מתוך דבריו, שֶׁהַיָּשֵׁן תַּחַת הַמִּטָּה, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. והטעם שישן טבי תחת המטה ולא בבית, כיון שרצה לשמוע את שיחתם של תלמידי החכמים. אך לא ישן על גבי המטה כיון שלא רצה שיהיה המקום דחוק לחכמים (ירושלמי, ר"ן).

גמרא

שנינו במשנה, 'הישן תחת המטה בסוכה, לא יצא ידי חובתו'. תִּרְגְּמָא – ביאר זאת שְׁמוּאֵל, בְּמִטָּה שהיא גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, ומבאר הרי"ף, דְּכֵיוָן דִּגְבוֹהָה עֲשָׂרָה, שֶׁהוּא שִׁיעוּר סוּכָּה, נַעֲשֵׂית כְּסוּכָּה פסולה בְּתוֹךְ סוּכָּה כשרה, וּלְפִיכָךְ הישן בה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ.

משנה

הַסּוֹמֵךְ את דפנות סֻכָּתוֹ בְּכַרְעֵי -ברגלי] הַמִּטָּה, וסיכך על גביהן, הרי זו סוכה כְּשֵׁרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הסוכה אינה מחוברת למיטה אלא רק סמוכה עליה, ואֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָהּ, אלא אם מזיזים את המטה נופלת כל הסוכה, הרי היא פְּסוּלָה, כיון שאין זו סוכה של קבע, שהרי המטה עומדת להנטל ותיפול הסוכה. ועוד, שהרי המטה מקבלת טומאה, ואין מסככים על גבי דבר המקבל טומאה מחשש שיאמרו האנשים שמותר לסכך בו].

גמרא

אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ דין זה שבמשנתנו, אֶלָּא באופן שסָמַך את הדפנות והשעינם על המטה, וכיון שהם עומדים ליפול אין זו סוכה כשרה, אֲבָל סִיכֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה עצמה, שהמטה עומדת בפני עצמה ואינה עשויה ליפול, אף על פי שכאשר יטלטלו את המיטה, אף הסוכה מיטלטלת עמה, כְּשֵׁרָה, כיון שאין הסוכה עשויה ליפול. וגם אין חסרון בכך שהמטה מקבלת טומאה, כיון שמדובר באופן שנעץ יתדות במטה, והעמיד עליהם את הסכך, נמצא שהסכך עומד על גבי דבר שאינו מקבל טומאה.

משנה

סֻכָּה הַמְדֻבְלֶלֶת, ובגמרא יבואר איזו סוכה מכונה כך, וְכן סוכה שֶׁאין סכך על פני כולה אך צִּלָּתָהּ מְרֻבָּה מֵחַמָּתָהּ, כְּשֵׁרָה. סוכה הַמְעֻבָּה כְמִין בַּיִת, שהניחו עליה סכך מרובה עד שהוא נראה כתקרת בית, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַכּוֹכָבִים נִרְאִים מִתּוֹכָהּ, ואפילו אור השמש אינו נכנס לתוכה, כְּשֵׁרָה.

גמרא

מבררת הגמרא, מַאי – מה היא סוכה 'מְדוּבְלֶלֶת'. ומביאה הגמרא מחלוקת אמוראים, רַב אָמַר, סוּכָּה עֲנִיָּה, כלומר שיש בה מעט סכך, ובהרבה מקומות יש אויר ריק, אלא שאין מקום שיש בו ג' טפחים רצופים של אויר, שאם כן היתה פסולה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, מדובר בסכך הנמצא על פני כל הסוכה, אלא שאין הקנים מונחים בשוה, אלא קָנֶה עוֹלֶה וְקָנֶה יוֹרֵד. מבארת הגמרא את המשנה על פי שיטות אלו, רַב סָבַר, מַאי – מה ביאור לשון 'מְדוּבְלֶלֶת', מְדוּלְדֶּלֶת – לשון דלות ועניות, שאין לה סכך רב, וְלדבריו, חֲדָא קָתָנֵי – שני הדברים האמורים במשנה הם דין אחד, כלומר, סוּכָּה מְדוּלְדֶּלֶת, כל זמן שֶׁצִּלָּתָהּ מְרוּבָּה מֵחַמָּתָהּ, כְּשֵׁירָה. וּשְׁמוּאֵל סָבַר, מַאי 'מְדוּבְלֶלֶת', מְבוּלְבֶּלֶת, שאין הקנים סדורים בשוה, וְלדבריו תַּרְתֵּי קָתָנֵי – שני דינים שונים נאמרו במשנה, דין אחד לגבי סוּכָּה מְבוּלְבֶּלֶת, וְדין שני לגבי סוכה שֶׁצִּילָּתָהּ מְרוּבָּה מֵחַמָּתָהּ, וכל אחת מהן כְּשֵׁרָה.