מסכת סוכה, פרק ב, שיעור 19

משנה

נָשִׁים, וַעֲבָדִים כנעניים, וּקְטַנִּים, פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה. וְקָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ, ובגמרא יבואר שיעור זה, חַיָּב בַּסֻּכָּה. מַעֲשֶׂה שֶׁיָלְדָה כַלָּתוֹ שֶׁל שַׁמַּאי הַזָּקֵן, וּפִחֵת אֶת הַמַּעֲזִיבָה – הסיר את התקרה באותו מקום וְסִכֵּךְ עַל גַּבֵּי הַמִּטָּה בִּשְׁבִיל הַקָּטָן, לפי שהוא סובר שאפילו קטנים ממש חייבים בסוכה.

גמרא

שנינו במשנה, 'קטן שאינו צריך לאמו, חייב בסוכה'. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמֵי – מתי נחשב הקטן כ'קָטָן שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְאִמּוֹ'. אָמְרֵי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי – אמרו בבית מדרשו של רבי ינאי, כָּל קטן שֶׁנִּפְנֶה לצרכיו, וְאֵין אִמּוֹ מְקַנַּחְתּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר, כָּל שֶׁנֵּיעוֹר מִשְּׁנָתוֹ בלילה, וְאֵינוֹ קוֹרֵא 'אִימָּא, אִימָּא' עד שתבא אליו, אלא קורא פעם אחת ושותק. והיינו בגיל שש שנים, שמשהגיע לגיל זה כבר יש חיוב מדרבנן לחנכו במצוות ישיבה ושינה בסוכה (ר"ן).

משנה

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים של חג הסוכות, עוֹשֶׂה אָדָם את סֻכָּתוֹ דִּירַת קֶבַע, וְאֶת בֵּיתוֹ דִּירַת עֲרַאי, שאם יש לו כלים נאים מעלה אותם לסוכה.

יָרְדוּ גְשָׁמִים, מֵאֵימָתַי מֻתָּר לִיפָּנוֹת – לפנות את הסוכה מכליה ולצאת ממנה, מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה – מזמן שמי הגשמים מקלקלים את התבשיל הקפוי שאינו רך מידי ואינו קשה מידי, שהוא מהיר להתקלקל ממים, ואף אם אין לפני האדם תבשיל כזה, מזמן שירדו גשמים בכמות כזו רשאי לצאת מהסוכה.

מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, כשיורדים גשמים בחג הסוכות, לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג לְרַבּוֹ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, כלומר למהול לו מים ביין כדי להפיג את חריפותו, וְשׁוֹפֵךְ לוֹ רבו את קִיתוֹן המים עַל פָּנָיו, כאומר לו, איני רוצה בשימושך, כך כאן מראים הגשמים שאין הקדוש ברוך הוא מקבל מעשיהם ברצון.

גמרא

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, כָּל שִׁבְעַת יָמִים של חג הסוכות, עוֹשֶׂה אָדָם את סוּכָּתוֹ קֶבַע – מקום עיקר דירתו, וְאֶת בֵּיתוֹ עֲרַאי. כֵּיצַד, הָיוּ לוֹ כֵּלִים נָאִים, מַעֲלָן לַסּוּכָּה, וְכן אם היו לו מַצָּעוֹת נָאוֹת, מַעֲלָן לַסּוּכָּה. וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּסּוּכָּה, וּמְטַיֵּל בַּסּוּכָּה. מבררת הגמרא, מְנָא הַנֵּי מִילֵּי – מנין למדו חכמים דין זה, ומביאה הגמרא ברייתא שבה מבואר מקור הדין, דְּתָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כג מב) 'בַּסּוּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים', ואֵין לשון 'תֵּשְׁבוּ' מתפרש אֶלָּא כְּעֵין 'תָּדוּרוּ' – כפי שהאדם דר בביתו, מִכָּאן אָמְרוּ חכמים, הָיוּ לוֹ כֵּלִים נָאִים, מַעֲלָן לַסּוּכָּה, אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בַּסּוּכָּה, וּמְשַׁנֵּן את תלמודו בַּסּוּכָּה. מוסיפה הגמרא, וְהַנֵּי מִילֵּי – והדין האחרון, שיש ללמוד בסוכה, היינו לְמִגְרַס – לחזור על מה שכבר למד, אֲבָל לְעִיּוּנֵי בִּסְבָרָא – אך כאשר רוצה האדם לעיין ולהבין את תלמודו, יעשה זאת לְבַר מִמְּטַלַּלְתָּא – חוץ לסוכה, כיון שהעיון צריך ישוב דעת, ואם יעשה זאת בסוכה הרי הוא מצטער, הפטור מן הסוכה, ולכן ילמד מחוץ לסוכה, באופן שתהיה דעתו מיושבת עליו.

הגמרא מביאה דינים נוספים הנוהגים בסוכה: אָמַר רָבָא, מָאנֵי מִשְׁתְּיָא – כלים של שתיה, כגון כדים וכוסות, בִּמְטַלַּלְתָּא – מותר להניחם בסוכה, אבל מָאנֵי מֵיכְלָא – כלי אכילה, כגון קדירות שבישלו בהם, בַּר מִמְּטַלַּלְתָּא – יש להניחם חוץ לסוכה, כיון שאין זו דרך כבוד להניחם בסוכה.

שְׁרַגָּא – נר, אָמְרֵי לָהּ – יש אומרים שיניחנו בִּמְטַלַּלְתָּא – בתוך הסוכה, וְאָמְרֵי לָהּ לְבַר מִמְּטַלַּלְתָּא – ויש אומרים שיניחנו חוץ לסוכה. מבארת הגמרא, וְלֹא פְּלִיגֵי – ואין כאן מחלוקת, אלא הָא – האומר שיש להניח את הנר בתוך הסוכה, היינו בְּסוּכָּה גְּדוֹלָה, שניתן להניח בה את הנר ועדיין יהא מקום לאנשים לשבת בה. והָא – ואילו האומרים שיש להניח את הנר מחוץ לסוכה, היינו בְּסוּכָּה קְטַנָּה, שאם יניח בה נר דולק, לא יהא מקום לשבת בה.

שנינו במשנה, 'יָרְדוּ גְּשָׁמִים מֵאֵימָתַי מֻתָּר לִפָנוֹת, מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה'. תַּנָּא – שנינו בברייתא בביאור המשנה, מִשֶּׁתִּסְרַח מִקְפָּה שֶׁל גְּרִיסִין – תבשיל של גריסים, שהוא ממהר להתקלקל מהמים הנכנסים לתוכו.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה, אַבַּיֵּי הֲוָה יָתִיב בִּמְטַלַּלְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – אביי היה יושב בסוכה לפני רב יוסף רבו, נָשַׁב זִיקָא וְקָא מַיְיתֵי צִיבְתָא – נשבה הרוח והכניסה לתוך המאכלים שבסוכה קיסמים דקים שנפלו מהסכך, אָמַר לְהוּ רַב יוֹסֵף, פַּנּוּ לִי מָאנֵי – הוציאו את כֵּלַי מהסוכה, כיון שרצה לצאת ממנה. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי, וְהָא אֲנָן 'מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה' תְּנָן – והרי אנו שנינו במשנתנו שרק מזמן שמתקלקל התבשיל מחמת הגשמים מותר לצאת מהסוכה, וכיצד אתה יוצא מהסוכה מחמת אותם קיסמים שנפלו מהסכך. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, לְדִידִי – לי, כֵּיוָן דַּאֲנִינָא דַּעְתָּאִי – כיון שאני אנין דעת ואיני יכול לסבול דבר מאוס, כאשר נופלים קיסמים לתוך המאכלים, כְּמִי שֶׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה דּוֹמֶה לִי – הרי זה דומה אצלי לשיעור של קלקול התבשיל אצל שאר בני אדם, ומחמת כן רשאי אני לצאת מהסוכה.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הָיָה האדם אוֹכֵל בַּסּוּכָּה שבראש גגו, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים, וְיָרַד מהסוכה לביתו, והתחיל לאכול בביתו, אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת לסוכה עַד שֶׁיִּגְמֹר סְעוּדָתוֹ בבית. הָיָה יָשֵׁן בַּסּוּכָּה, וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים, וְיָרַד לביתו לישון, אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַעֲלוֹת, עַד שֶׁיֵּעוֹר משנתו מִשֶּׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אבל אם התעורר משנתו באמצע הלילה אינו צריך לחזור לסוכה.

שנינו במשנה, 'מָשְׁלוּ בּוֹ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה וְכוּ' לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו'. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בביאור משל זה, מִי שָׁפַךְ לְמִי קיתון, האם העבד שפך על רבו, והיינו ששימשו שלא כהוגן, וכך ישראל מקיימים את המצוות שלא כהוגן, ולפי זה הנמשל של שפיכת הקיתון היא הישיבה בסוכה. או שהרב שפך על העבד, והיינו שדחה אותו מלשמש לפניו, וכך הקדוש ברוך הוא מוריד גשמים כדי לדחות את קיום המצוה של ישיבה בסוכה, ולפי זה הנמשל של שפיכת הקיתון הוא ירידת הגשמים. פושטת הגמרא, תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה מברייתא, דְּתַנְיָא בברייתא, 'וְשָׁפַךְ לוֹ רַבּוֹ קִיתוֹן עַל פָּנָיו, כְּלוֹמַר, אִי אֶפְשִׁי בְּשִׁימּוּשָׁךְ', הרי שפירשה הברייתא שהרב הוא ששפך קיתון על פני העבד, ודחאו שלא ישמשנו.

סְלִיקוּ לְהוּ הַיָּשֵׁן