מסכת סנהדרין, חזרה, פרק א

פרק א, משנה א: דיני הלוואות והודאות נידונים בפני שלשה דיינים, ואפילו אינם סמוכים. דיני גזלות וחבלות, נזק שלם של חובל וחצי נזק של שור תם, תשלומי כפל של גנב ותשלומי ארבעה וחמשה של טובח ומוכר שור או שה שגנב, נידונים בפני שלשה דיינים סמוכים. האונס או מפתה נערה בתולה, נידון בשלשה דיינים סמוכים. המוציא שם רע על אשתו, לרבי מאיר נידון בשלשה, ולחכמים נידון בעשרים ושלשה, כיון שנידון זה עשוי להגיע לדיני נפשות, אם יוכח שזינתה לאחר שהתקדשה לו.
משנה ב: חיוב מלקות של תורה, לתנא קמא בשלשה סמוכים, ומשום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה, כדיני נפשות. קידוש החודש נעשה בשלשה דיינים סמוכים. עיבור השנה, לרבי מאיר בשלשה סמוכים, ולרבן שמעון בן גמליאל מתחילים בשלשה, נושאים ונותנים בחמשה, ומסיימים בשבעה. ובדיעבד, אם סיימו בשלשה, הרי השנה מעוברת.
משנה ג: סמיכת זקנים על פר העלם דבר של ציבור וסמיכת דיינים להוראה, בשלשה דיינים סמוכים. עריפת עגלה, לרבי שמעון בשלשה, ולרבי יהודה בחמשה. חליצה, ומיאון של קטנה שהשיאה אביה, בשלשה דיינים. חילול פירות נטע רבעי ומעשר שני שאין שוויו ידוע ופדיית ממון הקדש, בשלשה דיינים. המתחייב בערך אדם, ואין לו ממון, אם שמים את מטלטליו, עושים כן בשלשה, ולרבי יהודה אחד מהם כהן. ואם שמים קרקע, יש צורך בתשעה בני אדם וכהן. וכן המתחייב לתת להקדש דמי אדם מסוים, שמים אותו כעבד הנמכר בשוק, ויש לעשות כן בתשעה בני אדם וכהן.
משנה ד: דיני נפשות, בעשרים ושלשה דיינים. הרובע בהמה ואשה הנרבעת לבהמה, שניהם נהרגים, ואף דין הבהמה בעשרים ושלשה. בעל חיים ההורג אדם, נהרג בסנהדרין של עשרים ושלשה. זאב, אריה, דוב, נמר, ברדלס ונחש, המלומדים שלא להזיק, והרגו אדם, נידונים למיתה בפני עשרים ושלשה דיינים. ולרבי אליעזר כל הקודם להורגם זכה במצוה. ולרבי עקיבא מיתת כולם בעשרים ושלשה, מלבד נחש, שהקודם להורגו, זכה.
משנה ה: שבט שלם או רובו שעבדו עבודה זרה, ונביא שקר, וכהן גדול, נידונים רק בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד דיינים. יציאה למלחמת הרשות, הוספה על העיר ירושלים ועל העזרות, מינוי סנהדרין קטנה, עשיית עיר הנדחת, נעשים רק בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד דיינים. אין עושים עיר הנדחת בגבול ארץ ישראל, ואין בית דין אחד עושה שלשה ערים סמוכות ל'עיר הנדחת'.
משנה ו: סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד דיינים, וקטנה של עשרים ושלשה. הכרעת הדין לזכות נעשית אפילו ברוב של דיין אחד, אבל הכרעתו לחובה נעשית ברוב של שני דיינים לפחות. לדעת תנא קמא עיר שיש בה לפחות מאה ועשרים איש ראויה להושיב בה סנהדרין קטנה, ולדעת רבי נחמיה יש צורך שיהיו בה לפחות מאתים ושלשים איש.