שנינו במשנה, 'הָאוֹהֵב וְהַשּׂוֹנֵא וְכוּ', שאף אם פסולים לעדות, אָמְרוּ לוֹ חכמים לרבי יהודה, לֹא נֶחְשְׁדוּ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ', להעיד שקר מחמת אהבה או שנאה. פוסק הרי"ף, וְלֵית הִלְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה נַמִּי בְּהָא – וגם במחלוקת זו אין הלכה כרבי יהודה, אלא כחכמים, שאף אוהב או שונא כשרים לעדות. נאמר בפסוק 'וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ', וכפל הלשון בא ללמד שני דינים [ולדעת רבי יהודה היינו לפסול את השונא גם לעדות וגם לדין. אך לדעת חכמים שונא כשר לעדות, וכך הם דורשים את כפל הלשון], חֲדָא לְדַיָּין, דְפָּסִיל לְמֵידַן לְמָאן דְּסָאנֵי לֵיהּ – שהוא פסול לדון את שונאו, ואין זה משום שהוא חשוד להטות את הדין כנגדו, אלא מִשּׁוּם דְּלֹא חֲזִי לֵיהּ זַכּוּתָא – שאינו יכול להפך בזכותו, אֲבָל עֵד, שאינו מעיד אלא על מה שראו עיניו, כָּשֵׁר, ואינו חשוד לשקר. וַחֲדָא – ולימוד נוסף הוא לְכִדְתַנְיָא בברייתא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אָמַר, 'וְהוּא לֹא אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ', מִכָּאן יש ללמוד אַזְהָרָה לִשְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁשּׂוֹנְאִין זֶה אֶת זֶה, שֶׁאֲסוּרִין לֵישֵׁב בַּדִּין זֶה עִם זֶה, כיון שמחמת שנאתם הם סותרים כל אחד את דברי חבירו, ויצא משפט מעוקל.

משנה

כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים, מַכְנִיסִין אוֹתָן, וּמְאַיְּימִין עֲלֵיהֶן בכך שאומרים להם שעדי שקר בזויים אפילו בעיני שוכריהם, והם עצמם מכנים אותם 'רשעים', וּמוֹצִיאִין אוֹתָן לַחוּץ, וּמְשַׁיְּירִין אֶת העד הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן, וְאוֹמְרִין לוֹ – שואלים אותו, כֵּיצַד אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה. אִם אָמַר 'הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ', אוֹ שאמר 'אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ', לֹא אָמַר כְּלוּם, כיון שאין אדם מתחייב על פי הודאת עצמו [אם לא הודה בפני בית דין, או בפני עדים ואמר להם 'אתם עדי'], ואין עד נאמן מפי עד אחר, עַד שֶׁיֹּאמַר 'בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָאתַיִם זוּז', והיתה הודאה זו על מנת שיהיו הם עדים בדבר.

גמרא

שנינו במשנה שאין עדותו של העד מועילה עד שיאמר 'בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ', ומשמעות לשון המשנה היא שאין די בכך שיאמרו העדים 'אנו שמענו' אלא יש צורך שיוזמנו לכך העדים במיוחד, והיינו 'בפנינו הודה לו', ולשון זו מְסַיְּיעָא לֵיהּ לְרַב – מסייעת לדברי רב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, וְצָרִיךְ המודה שֶּׁיֹּאמַר 'אַתֶּם עֵדַי', והיינו שייחד אותם לעדות זו. אִיתְּמַר נַמִּי – נאמרה מימרא זו אף בשם אמוראים אחרים, אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְצָרִיךְ שֶּׁיֹּאמַר 'אַתֶּם עֵדַי'. תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – ושנינו כן אף בברייתא, מלוה האומר ללוה 'מָנֶה לִי בְּיָדְךָ', וְאָמַר לוֹ הלוה 'הֵן' – אכן אני חייב לך מנה, לְמָחָר אָמַר לוֹ המלוה ללוה, תְּנֵהוּ לִי, לאותו מנה שהודית שאתה חייב לי, והשיב לו הלוה 'מְשַׁטֶּה אֲנִי בְּךָ', כלומר, באמת אינני חייב לך כלום, ומה שאמרתי לך אתמול שאני חייב לך היה דרך השטאה, שכיון שאתה שיטית בי לתבוע דבר שאיני חייב לך, אף אני השבתי לך בדרך שטות שאני חייב לך, הרי זה פָּטוּר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילוּ הִטְמִין לוֹ המלוה עֵדִים אֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, וְאָמַר לוֹ 'מָנֶה לִי בְּיָדְךָ', ואָמַר לוֹ הלוה 'הֵן', המשיך המלוה ואמר לו, 'רְצוֹנְךָ שֶּׁיָּעִיד לִי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי', אָמַר לוֹ הלוה 'לָאו, כיון שמִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא תִּכְפֵינִי בַּדִּין לשלם לך', לְמָחָר אָמַר לוֹ המלוה 'תְּנֵהוּ לִי', והשיב לו הלוה 'מְשַׁטֶּה אֲנִי בְּךָ', פָּטוּר, כיון שבשעה שהודה הלוה למלוה לא ידע שיש עדים השומעים אותו, ולכן יתכן שהודה לו בדרך שטות, ולא התכוון באמת שהוא חייב. וְהָנֵי מִילֵּי – ואמנם דין זה הוא דוקא באופן דְקָטָעִין אִיהוּ – שהלוה עצמו טוען כן, שהודה דרך שטות, אֲבָל אָנוּ לֹא טַעֲנִינָן לֵיהּ – אין בית דין טוענים עבורו טענה זו, אם אינו טוען אותה מעצמו.

דין נוסף: וְלֹא מִיבַּעְיָא – ולא רק הֵיכָא דְּאָמַר לֵיהּ – באופן שאמר הלוה למלוה 'מְשַׁטֶּה אֲנִי בְּךָ', הוּא דְּפָטוּר, אֶלָּא אֲפִילוּ אָמַר לֵיהּ הלוה 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם', ומעולם לא הודיתי לך, פָּטוּר, הגם שעדים שמעו שהודה, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לכך, כיון דְּכָל מִילְּתָא דִכְדִי – כל דיבור שנאמר בחינם, ללא כוונה, לֹא דְכִירֵי לֵהּ אִינְשֵׁי – אין בני אדם זוכרים אותו, ואף כאן, כיון שבשעה שהודה הלוה לא ידע שיש עדים על דבריו, והתכוון לשטות בו ולא להודות באמת, אינו זוכר לאחר זמן כלל שאמר לו לשון הודאה, ולכן אף אם אומר שלא הודה מעולם, נאמן.