אָמַר רַב יְהוּדָה, שְׁלֹשָׁה בני אדם שֶׁנִּכְנְסוּ לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, ואמר בפניהם כיצד ברצונו לחלק את נכסיו, אם רָצוּ, כּוֹתְבִין את דבריו בשטר בתורת עדים, ואם רָצוּ עוֹשִׂין דִּין – יושבים הם כדיינים ופוסקים את חלוקת הירושה לפי מה שציוה, ואף שאין עדים מעידים בפניהם, לא תהיה שמיעה גדולה מראיה, וכיון שאם היו שומעים עדות על כך היו יכולים לפסוק על פיה, כל שכן שאם הם עצמם ראו ושמעו את החולה מצווה על כך, שיכולים הם לפסוק את הדין. אך אם היו הם רק שְׁנַיִם שנכנסו לבקרו ושמעו את דבריו, כּוֹתְבִין בתורת עדים, וְאֵין עוֹשִׂין דִּין – אך אינם יכולים להיות דיינים, שהרי הם שנים. אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם היו הם שלשה יכולים להיות דיינים בענין זה, אֶלָּא כששמעו את דבריו בַּיּוֹם, שזהו זמן הראוי לדין, וניתן להחשיבם כדיינים, אֲבָל אם שמעו את דבריו בַּלַּיְלָה, שזהו זמן שאינו ראוי לדין, הרי הם עדים, וכּוֹתְבִין את דבריו בשטר, והיורשים יקחו את השטר לבית דין אחר וידונו על פיו, וְאֵין עוֹשִׂין דִּין – אך אינם יכולים להיות בעצמם דיינים, שהרי שמעו את דבריו בלילה, שאין זה זמן הראוי לקבלת עדות, ויכולים לעשות דין רק אם יהיו עדים אחרים שיעידו בפניהם למחרת ביום, ואין אחד מהם יכול להעיד ואחר כך להיעשות גם דיין, כיון דַּהֲווּ לְהוּ עֵדִים, וְאֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַּיָין, ואם אין עוד עדים על דברי החולה, יושיבו שנים מהשוק יחד עם אחד מהם, והשנים האחרים יעידו בפניהם, וישארו עדים, ולא ידונו בעצמם בדין זה.

וְסוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, כָּשֵׁר לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת, דְּאַמְרִינָן, הַהוּא סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו דַּהֲוָה בְּשִׁיבְּבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן – מעשה בסומא בעינו האחת שהיה שכינו של רבי יוחנן, דַּהֲוָה קָא דָּאִין דִּינָא – שהיה דן דיני ממונות, וְלֹא הֲוָה אָמַר לֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן וְלֹא מִידִי – ולא אמר לו רבי יוחנן דבר. תמהה על כך הגמרא, וְהֵיכִי עָבִיד הֲכִי – כיצד נהג כן רבי יוחנן, שהסכים בשתיקתו לאותו דיין שהיה סומא בעינו האחת, וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כִּסְתָם מִשְׁנָה – בכל מקום שהובא דין מסוים במשנתנו ללא חולק, כך היא ההלכה, וּתְנָן – ושנינו במשנה במסכת נדה (מט:), כָּל הַכָּשֵׁר לָדוּן, כָּשֵׁר לְהָעִיד, וְיֵשׁ מי שֶּׁכָּשֵׁר לְהָעִיד וְאֵינוֹ כָּשֵׁר לָדוּן, וְאָמַר על כך רַבִּי יוֹחָנָן, לְאִיתוּיֵי – באה המשנה לרבות מי שהוא סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, שֶׁאף שהוא כשר להעיד על מה שראה בעינו האחת, אֵינוֹ כָּשֵׁר לָדוּן. מתרצת הגמרא, רַבִּי יוֹחָנָן, סְתָמָא אַחֲרִינִי אַשְׁכַּח – מצא 'סתם משנה' במקום אחר, דִּתְנַן במשנתנו, דִּינֵי מָמוֹנוֹת דָּנִין בַּיּוֹם וְגוֹמְרִין בַּלַּיְלָה, ומכאן למד רבי יוחנן, דְּהָא כּוּלְּהוּ אִינְשֵׁי לֹא מָטוּ לְמֵיחְזֵי בְּלֵילָא – אינם יכולים לראות בלילה, כִּדְחָזֵי סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו בַּיּוֹם – כפי שרואה סומא באחת מעיניו ביום, שהוא רואה טוב יותר, וְקָתָנִי – והרי שנינו במשנתנו, דְדיני ממונות גּוֹמְרִין בַּלַּיְלָה, וְכֵיוָן דְגּוֹמְרִין בַּלַּיְלָה, אף שאין בני אדם רואים היטב באותו זמן, דִּין הוּא לְסוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, שֶׁיָּדוּן בַּיּוֹם לְכַתְּחִלָּה.

מבררת הגמרא, וּמַאי אוּלְמֵיהּ דְּהַאי סְתָמָא מֵהַאי סְתָמָא – במה עדיפה סתם משנה כאן, שפסק רבי יוחנן על פיה שסומא באחת מעיניו כשר, מסתם משנה במסכת נדה, ממנה משמע שהוא פסול.

מתרצת הגמרא, אִיבָּעִית אֵימָא – אם תרצה אומר ואתרץ לך שסְתָמָא דְּרַבִּים עָדִיף, כלומר, מוטב לפסוק כפי משנתנו, שהיא דעת חכמים, ולא כסתם משנה של מסכת נדה, דְּהַךְ סְתָמָא דמסכת נדה, רק כדעת רַבִּי מֵאִיר הִיא, כמבואר בגמרא שם. וְאִי בָּעִית אֵימָא – ואם תרצה אתרץ לך באופן נוסף, מִשּׁוּם דְּקָתְנִי לָהּ גַּבֵּי הִלְכְתָא דְּדִינָא – כיון שנשנה דין זה כאן, במסכת העוסקת בהלכות דיינים, שזהו המקום הראוי לשנות הלכה מעין זו, לְמֵימְרָא – ובכך אמר ולימד רבי, דְהֲאֵיךְ – שהדין ששנינו במסכת נדה, אַגַּב גְּרָרָא נְסָבָא – הובא שם רק אגב הדינים האחרים שנשנו שם, וְלָאו עִיקָּר הִיא – אך אין ההלכה כן.