מסכת סנהדרין – פרק שמיני

אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, מַעֲשֵׂה בְּאָדָם אֶחָד, שֶׁנָּתַן עֵינָיו בְּאִשָּׁה אַחַת, וְהֶעֱלָה עַל לִבּוֹ טִינָא – נעשה חולה מחמת אהבתו אליה, בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים, וְאָמְרוּ, אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ. אָמְרוּ חֲכָמִים, מוטב שיָמוּת, וְאַל תִּבָּעֵל לוֹ. אמרו הרופאים, יש לו תקנה על ידי שתַּעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָּה, אמרו חכמים, מוטב שיָמוּת וְאַל תַּעֲמוֹד לְפָנָיו עֲרוּמָּה. אמרו הרופאים, יש לו תקנה אם תְּסַפֵּר [-תדבר] עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר, ואף על זה אמרו חכמים שמוטב שיָמוּת וְאַל תְּסַפֵּר עִמּוֹ מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר. פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בענין מעשה זה רַב יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, חַד מהם אָמַר, אֵשֶׁת אִישׁ הָיְתָה אותה אשה, וְחַד מהם אָמַר, פְּנוּיָה הָיְתָה.

אומרת הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובן הדבר לְמַאן דְּאָמַר [-לדעת האומר ש]אֵשֶׁת אִישׁ הָיְתָה, שַׁפִּיר – מובן מדוע הורו לו חכמים כן, שהרי על גילוי עריות אמרו יהרג ואל יעבור [ואף על שאר הדברים, שאינם גילוי עריות ממש, הרי הם אביזייהו דגילוי עריות, שאף עליהם נאמר יהרג ואל יעבור], אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פְּנוּיָה הָיְתָה, אַמַּאי כּוּלֵּי הַאי – מדוע החמירו בזה כל כך, והרי שאר כל העבירות נדחות מפני פקוח נפש. מתרצת הגמרא, רַב פָּפָּא אָמַר, מִשּׁוּם פְּגַם מִשְׁפָּחָה של אותה אשה, שהתביישו בכך. רַב אָחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא אָמַר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּצוֹת בַּעֲרָיוֹת, שירגילו את עצמן לעמוד בפני האנשים, שיתנו בהן את עיניהם, וימסרו אותן להם.

מקשה הגמרא, אם אכן היתה זו אשה פנויה, וְלִינְסְבָא מִינְסָב – והרי יכול היה לישא אותה לאשה בהיתר, ובאופן זה אין את שתי החששות הללו, שאין כאן פגם, ואין כאן פריצות, שהרי כל אשה רשאית לעשות כן ולהנשא לאיש, ואין כאן עבירה אלא מצוה. מתרצת הגמרא, אם אכן היה נושא אותה בהיתר, לֹא מִיַתְבָא דַּעְתֵּיהּ – לא היתה דעתו מתיישבת בכך, ולא היה מתרפא, כִּדְרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, והתרבו הצרות, נִיטַּל טַעַם בִּיאָה מבני אדם, וְנִיתָּן לְעוֹבְרֵי עֲבֵירָה, שיצר הרע תוקפן ומרבה את תאוותם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט יז) 'מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם'.

סְלִיקוּ לְהוּ בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה

מסכת סנהדרין – פרק תשיעי

משנה

אֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין, הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ – על אשה שכבר נשא את בתה, והיינו חמותו. יֵשׁ בִּכְלָל איסור אִשָּׁה וּבִתָּה, מלבד הבא על אשה ובתה שזה האופן הכתוב בתורה בפירוש, גם הבא על בִּתּוֹ שאינה בת אשתו, והיינו בתו מאנוסתו [אבל הבא על בת אשתו יובא להלן], וּבַת בִּתּוֹ מאנוסתו, וּבַת בְּנוֹ מאנוסתו, וּבַת אִשְׁתּוֹ, אף אם אינה בתו, וּבַת בִּתָּהּ של אשתו וּבַת בְּנָהּ. חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חֲמוֹתוֹ, וְאֵם חָמִיו [ואמנם 'חמותו' היא האופן הראשון, של בא על אשה ובתה, אך אגב אֵם חמותו וְאֵם חמיו נקטה המשנה גם את חמותו].