מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק א

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. כמה יהיה פתח המבוי ויהיה די להכשירו בלחי או קורה, גבהו אין פחות מעשרה טפחים ולא יתר על עשרים אמה ורחבו עד עשר אמות, בד"א שלא היה לו צורת פתח, אבל אם היה לו צורת פתח אפילו היה גבוה מאה אמה או פחות מעשרה או רחב מאה אמה הרי זה מותר. (שבת יז, יד)

ב. מבוי שהיה גבהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה ועובי הקורה למעלה מעשרים כשר, היה גבהו יתר מעשרים ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה צריך להיות ברחבה טפח, היה גבהו פחות מעשרה חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות ומעמיק כדי להשלימו לעשרה. (שבת יז, טז)

ג. מותר לטלטל במבוי תחת הקורה או בין הלחיים, במה דברים אמורים בשהיה סמוך לרה"ר, אבל אם היה סמוך לכרמלית אסור לטלטל תחת הקורה או בין הלחיים עד שיעשה לחי אחר להתיר תוך הפתח שהרי מצא מין את מינו ונעור. (שבת יז, יא)

ד. מבוי שאין ברחבו שלשה טפחים אינו צריך לא לחי ולא קורה ומותר לטלטל בכולו, שכל פחות משלשה הרי הוא כלבוד, מבוי שהכשירו בקורה אף על פי שמותר לטלטל בכולו כרה"י הזורק מתוכו לרה"ר או מרה"ר לתוכו פטור, שהקורה משום הכר היא עשויה, אבל אם הכשירו בלחי הזורק מתוכו לרשות הרבים או מרה"ר לתוכו חייב שהלחי הרי הוא כמחיצה ברוח רביעית. (שבת יז, ט)

ה. וכן אם היה בקורה של מבוי כיור וציור עד שיהיו הכל מסתכלין בה אף על פי שהיא למעלה מכ' אמה כשרה, שהקורה משום היכר עשויה ואם היתה למעלה מכ' אינה ניכרת ואם יש בה ציור וכיור מסתכלים בה ונמצא שם היכר. (שבת יז, טו)

ו. מבוי שהיה גבהו מן הארץ עד קרקעית קורה עשרים אמה ועובי הקורה למעלה מעשרים כשר, היה גבהו יתר מעשרים ובא למעטו בקורה שמניח אותה למטה צריך להיות ברחבה טפח, היה גבהו פחות מעשרה חוקק בו משך ארבע אמות על ארבע אמות ומעמיק כדי להשלימו לעשרה. (שבת יז, טז)

ז. נפרץ בו פרצה מצדו כלפי ראשו אם נשאר עומד בראשו פס רוחב ארבעה טפחים מותר והוא שלא תהיה הפרצה יתר על עשר, ואם לא נשאר פס ארבעה אסור אלא א"כ היתה הפרצה פחות משלשה שכל פחות משלשה כלבוד הוא. (שבת יז, יז)

ח. נפרץ המבוי במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרה"ר הרי זה אסור מפני שהוא מבוי מפולש, והחצר מותרת שהחצר שרבים בוקעין בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו הרי היא רה"י גמורה. (שבת יז, יח)

ט. לחי הבולט מדפנו של מבוי כשר, ולחי העומד מאליו אם סמכו עליו מקודם השבת כשר, ולחי שהוא נראה מבפנים לחי ומבחוץ אינו נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי ומבפנים נראה שהוא שוה וכאילו אין שם לחי, הרי זה נידון משום לחי, לחי שהגביהו מן הקרקע שלשה טפחים או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום, אבל פחות מג' טפחים כשר שכל פחות משלשה כלבוד, לחי שהיה רחב הרבה, בין שהיה רחבו פחות מחצי רוחב המבוי בין שהיה רחבו כחצי רוחב המבוי כשר ונידון משום לחי, אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי נידון משום עומד מרובה על הפרוץ. (שבת יז, כב)

י. והיאך מתירין מבוי מפולש, עושה לו צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן, ומבוי עקום תורתו כמפולש. (שבת יז, ג)

יא. מבוי שהיו לו שבילים מצד זה ושבילים מצד האחר שנמצאו מפולשין לרה"ר אף על פי שאינן מכוונין זה כנגד זה הרי כל אחד מהן מבוי מפולש, כיצד מכשירין אותו עושה צורת פתח לכל אחד ואחד מן השבילים שבצד האחד, וכן לפתח הגדול ועושה לכל השבילים שבצד השני לחי או קורה. (שבת יז, יט)

יב. נפרץ המבוי במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו לרה"ר הרי זה אסור מפני שהוא מבוי מפולש, והחצר מותרת שהחצר שרבים בוקעין בה ונכנסין בזו ויוצאין בזו הרי היא רה"י גמורה. (שבת יז, יח)

יג. יש שם מקומות שאף ע"פ שהן רשות היחיד לשבת הרי הן כרשות הרבים לענין טומאה ואלו הן: השבילין המפולשין לשיחין ולבורות ולגתות והבקעה המוקפת גדר בימות החמה ובסילקי מלכים שהוא בניין רחב הרבה לעמוד בו אנשי המרכבה ויש לו פתחים הרבה פתוחים לר"ה והפורן והוא הבניין הגדול שיש לו שני פתחים זה כנגד זה וחצר שהרבים נכנסין בפתח זה ויוצאין בפתח אחר, וכן מבואות היורדים לים או לנהר אף על פי שהן גדורין מכאן ומכאן ורבים מטפסין ועולין בהן והבימוסות והמרחצאות הרי הן כר"ה לטומאה, וכן כל העזרה כר"ה לטומאה. (שאר אבות הטומאה כ, ג)

יד. מבוי שהיו לו שבילים מצד זה ושבילים מצד האחר שנמצאו מפולשין לרה"ר אף על פי שאינן מכוונין זה כנגד זה הרי כל אחד מהן מבוי מפולש, כיצד מכשירין אותו עושה צורת פתח לכל אחד ואחד מן השבילים שבצד האחד, וכן לפתח הגדול ועושה לכל השבילים שבצד השני לחי או קורה. (שבת יז, יט)

טו. מבוי שצדו אחד ארוך וצדו השני קצר מניח את הקורה כנגד הקצר, העמיד לחי בחצי המבוי, מחצי המבוי הפנימי שהוא לפנים מן הלחי מותר לטלטל בו והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי אסור. (שבת יז, כ)

טז. מותר לטלטל במבוי תחת הקורה או בין הלחיים, במה דברים אמורים בשהיה סמוך לרה"ר, אבל אם היה סמוך לכרמלית אסור לטלטל תחת הקורה או בין הלחיים עד שיעשה לחי אחר להתיר תוך הפתח שהרי מצא מין את מינו ונעור. (שבת יז, יא)

יז. קורה שפרס עליה מחצלת הרי ביטלה שהרי אינה ניכרת, לפיכך אם היתה המחצלת מסולקת מן הארץ שלשה טפחים או יתר אינה מחיצה, נעץ שתי יתדות בשני כתלי מבוי מבחוץ והניח עליהן הקורה לא עשה כלום שצריך להיות הקורה על גבי המבוי לא סמוך לו. (שבת יז, כג)

יח. לחי הבולט מדפנו של מבוי כשר, ולחי העומד מאליו אם סמכו עליו מקודם השבת כשר, ולחי שהוא נראה מבפנים לחי ומבחוץ אינו נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי ומבפנים נראה שהוא שוה וכאילו אין שם לחי, הרי זה נידון משום לחי, לחי שהגביהו מן הקרקע שלשה טפחים או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום, אבל פחות מג' טפחים כשר שכל פחות משלשה כלבוד, לחי שהיה רחב הרבה, בין שהיה רחבו פחות מחצי רוחב המבוי בין שהיה רחבו כחצי רוחב המבוי כשר ונידון משום לחי, אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי נידון משום עומד מרובה על הפרוץ. (שבת יז, כב)

יט. מבוי שהוא רחב עשרים אמה עושה פס גבוה עשרה טפחים במשך ארבע אמות שהוא שיעור משך המבוי ומעמידו באמצע ונמצא כשני מבואות שיש בפתח כל אחד מהן עשר אמות, או מרחיק שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות ומרחיק שתי אמות מכאן ומעמיד פס שלש אמות ונמצא פתח המבוי עשר אמות והצדדין הרי הן כסתומין שהרי עומד מרובה על הפרוץ. (שבת יז, כא)

כ. פתח שצורתו כיפה אם יש באורך רגלי הכיפה עשרה טפחים הרי זה צורת פתח, וצורת פתח שעשה אותה מן הצד אינה כלום שאין דרך הפתחים להיות בקרן זוית אלא באמצע. (שבת טז, כ)

כא. צורת פתח האמורה בכל מקום היא אפילו קנה וכיוצא בו מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן, גובה שני הלחיים עשרה טפחים או יתר והקנה וכיוצא בו שעל גביהן אף על פי שאינו נוגע בשני הלחיים אלא יש ביניהן כמה אמות הואיל וגובה הלחיים עשרה הרי זו צורת פתח, וצורת פתח שאמרו צריכה שתהא בריאה לקבל דלת אפילו דלת של קש. (שבת טז, יט)

כב. בית שיש לו מזוזה מכאן ומכאן וכיפה כמין קשת על שתי המזוזות במקום המשקוף, אם יש בגובה המזוזות עשרה טפחים או יתר חייב במזוזה, ואם אין בהן עשרה טפחים פטורין מפני שאין לו משקוף. (תפילין ומזוזה וספר תורה ו, ד)

כג. היאך מתירין מבוי הסתום, עושה לו ברוח רביעית לחי אחד או עושה עליו קורה ודיו, ותחשב אותה קורה או אותו לחי כאילו סתם רוח רביעית ויעשה רה"י ויהיה מותר לטלטל בכולו, שדין תורה בשלש מחיצות בלבד מותר לטלטל ומדברי סופרים היא הרוח הרביעית ולפיכך די לה בלחי או קורה. (שבת יז, ב)

כד. אמת המים שהיא עוברת בחצר אם יש בגובהה עשרה טפחים וברחבה ארבעה או יתר על כן עד עשר אמות אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בכניסה וביציאה, ואם אין בגובהה עשרה או שאין ברחבה ארבעה ממלאין ממנה בלא מחיצה.

היה ברחבה יתר מעשר אמות אף על פי שאין בגובהה עשרה אין ממלאין ממנה עד שיעשה לה מחיצה, שכל יתר על עשר פרצה היא ומפסדת המחיצות, ומהו לטלטל בכל החצר, אם נשאר מצד הפרצה פס מכאן ופס מכאן בכל שהוא או פס רוחב ארבעה טפחים מרוח אחת מותר לטלטל בכל החצר ואין אסור אלא למלאות מן האמה בלבד, אבל אם לא נשאר פס כלל אסור לטלטל בכל החצר שהרי נפרצה חצר לים שהוא כרמלית. (שבת טו, יא-יב)

כה. והיאך מעמידין את המחיצה במים, אם היתה למעלה מן המים צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים, כדי שיהיו המים שבחצר מובדלין ואף על פי שאין המחיצה מגעת עד הקרקע הואיל ויש בה עשרה טפחים הרי זו מותרת, ולא התירו מחיצה תלויה אלא במים בלבד, שאיסור טלטול במים מדבריהם והקלו במחיצה שאינה אלא כדי לעשות היכר. (שבת טו, יג)

כו. אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו ויהיה ארכו מארבע אמות ולמעלה ויהיה ארכו יתר על רחבו, אבל מבוי שארכו כרחבו הרי הוא כחצר ואינו ניתר אלא בשני לחיים משני רוחותיו כל לחי במשהו, או בפס רוחב ארבעה מרוח אחת. (שבת יז, ז)

כז. חצר שארכה יתר על רחבה הרי היא כמבוי וניתרת בלחי או קורה, ומבוי שאין בתים וחצירות פתוחות לתוכו כגון שלא היה בו אלא בית אחד או חצר אחת וכן מבוי שאין בארכו ארבע אמות אינו ניתר אלא בשני לחיים או בפס ארבעה (ומשהו). (שבת יז, ח)

כח. בכל עושין קורה אבל לא באשרה לפי שיש לרוחב הקורה שיעור, וכל השיעורין אסורים מן האשרה, וכמה רוחב הקורה אין פחות מטפח ועביה כל שהוא, והוא שתהיה בריאה לקבל אריח שהוא חצי לבינה של שלשה טפחים על שלשה טפחים, ומעמידי קורה צריכין שיהיו בריאין כדי לקבל קורה וחצי לבינה. (שבת יז, יג)

כט. קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל השני וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואין מגיעות זו לזו פחות משלשה אינו צריך להביא קורה אחרת, היה ביניהן שלשה צריך להביא קורה אחרת. (שבת יז, כד)

ל. וכן שתי קורות המתאימות לא בזו כדי לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח אם יש בשתיהן כדי לקבל אריח אינו צריך להביא קורה אחרת, היתה אחת למטה ואחת למעלה רואין את העליונה כאילו היא למטה והתחתונה כאילו היא למעלה, ובלבד שלא תהיה עליונה למעלה מעשרים ולא תחתונה למטה מעשרה, ולא יהיה ביניהן שלשה טפחים כשרואין אותה שירדה זו ועלתה זו בכונה עד שיעשו זו בצד זו. (שבת יז, כה)

לא. היתה הקורה עקומה רואין אותה כאילו היא פשוטה, עגולה רואין אותה כאילו היא מרובעת, ואם היה בהקיפה שלשה טפחים יש בה רוחב טפח, היתה הקורה בתוך המבוי ועקומה חוץ למבוי, או שהיתה עקומה למעלה מעשרים או למטה מעשרה, רואין כל שאילו ינטל העיקום ישארו שני ראשיה אין בין זה לזה שלשה אינו צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. (שבת יז, כו)

לב. בכל עושין לחיים אפילו בדבר שיש בו רוח חיים ואפילו באיסורי הנייה, ע"ז עצמה או אשרה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא, גובה הלחי אין פחות מעשרה טפחים רחבו ועביו כל שהוא. (שבת יז, יב)

לג. העושה גולל מדבר שאינו מקבל טומאה כגון שהניח על גבי הקבר אבן או כלי אדמה או כלי עץ הבא במדה או כלי חרש המוקף צמיד פתיל או עור הדג ועצמו וכיוצא באלו הנוגע בהן טמא טומאת שבעה משום נוגע בגולל, ואם פרשו מלהיות גולל או שהסיר את המת מתחתיהן הרי הן טהורין, וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל הנוגע בה טמא טומאת שבעה כל זמן שהיא גולל, התיר הבהמה הרי היא טהורה כשאר הבהמות, וכן חבית שהיא מלאה משקין מוקפת צמיד פתיל ועשה אותה גולל למת הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחבית והמשקין טהורין. (טומאת מת ו, ד)

לד. כיצד כותב על הנייר המחוק ועל הדפתרא ועל החרס ועל העלין ועל ידו של עבד ועל קרן של פרה ומוסר לה העבד והפרה או הנייר המחוק והדפתרא וכיוצא בו בפני עדים. (גירושין ד, ג)

לה. מבוי שצדו אחד ארוך וצדו השני קצר מניח את הקורה כנגד הקצר, העמיד לחי בחצי המבוי, מחצי המבוי הפנימי שהוא לפנים מן הלחי מותר לטלטל בו והחצי החיצון שהוא חוץ מן הלחי אסור. (שבת יז, כ)

לו. לחי הבולט מדפנו של מבוי כשר, ולחי העומד מאליו אם סמכו עליו מקודם השבת כשר, ולחי שהוא נראה מבפנים לחי ומבחוץ אינו נראה לחי, או שהיה נראה מבחוץ לחי ומבפנים נראה שהוא שוה וכאילו אין שם לחי, הרי זה נידון משום לחי, לחי שהגביהו מן הקרקע שלשה טפחים או שהפליגו מן הכותל שלשה לא עשה כלום, אבל פחות מג' טפחים כשר שכל פחות משלשה כלבוד, לחי שהיה רחב הרבה, בין שהיה רחבו פחות מחצי רוחב המבוי בין שהיה רחבו כחצי רוחב המבוי כשר ונידון משום לחי, אבל אם היה יתר על חצי רוחב המבוי נידון משום עומד מרובה על הפרוץ. (שבת יז, כב)

לז. כל מחיצה שיש בה פרוץ מרובה על העומד אינה מחיצה, אבל אם היה פרוץ כעומד הרי זו מותרת, ובלבד שלא יהיה באותן הפרצות פרצה שהיא יתר על עשר אמות, אבל עשר אמות הרי היא כפתח, ואם היה לפרצה זו צורת פתח אף על פי שיש בה יותר מעשר אינה מפסדת המחיצה, והוא שלא יהא הפרוץ מרובה על העומד. (שבת טז, טז)

לח. כיצד הרי שהקיף בקנים ואין בין קנה לחבירו שלשה טפחים, או שהקיף בחבלים ואין בין חבל לחבירו שלשה טפחים, הרי זו מחיצה גמורה, אף על פי שהיא שתי בלא ערב או ערב בלא שתי, וצריך שיהיה גובה הקנה עשרה או שיהיה מן הארץ עד סוף עובי החבל העליון עשרה אם הקיף בחבלים, שאין מחיצה פחותה מעשרה, וכל השיעורין האלו הלכה למשה מסיני הן. (שבת טז, יח)

לט. ארבעה דברים פטרו במחנה: אוכלים הדמאי, ופטורים מרחיצת ידים בתחלה, ומביאין עצים מכל מקום, ואפילו מצאן תלושים ויבשים אין מקפידין על כך במחנה, וכן פטורין מלערב עירובי חצירות במחנה אלא מטלטלין מאהל לאהל ומסוכה לסוכה והוא שיקיפו כל המחנה מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שתהיה רשות יחיד כמו שנתבאר בהלכות שבת, ואין מחיצה פחותה מעשרה, וכשם שפטורין מכל אלו בהליכתן כך פטורין בחזרתן. (מלכים ו, יג)

מ. יחיד ששבת בבקעה ועשה מחיצה סביב לו אם יש בה עד בית סאתים מותר לטלטל בכולה, ואם היתה יתר על בית סאתים אינו מטלטל בה אלא בארבע אמות, וכן אם היו שנים, אבל שלשה ישראלים או יתר עליהן ששבתו בבקעה הרי הן שיירה ומותר להם לטלטל בכל צרכן אפילו כמה מילין, והוא שלא ישאר מן המחיצה שהקיפו בית סאתים פנוי בלא כלים, אבל אם נשאר בית סאתים פנוי בלא כלים ולא היו צריכים לו אסורים לטלטל בכל המחיצה אלא בארבע אמות ואין הקטן משלים לשיירה. (שבת טז, יב)

מא. שלשה שהקיפו כדי צרכן וקנו שביתה ואחר כך מת אחד מהן הרי הם מותרין לטלטל בכולה, קנו שנים שביתה ביתר מבית סאתים ואחר כך בא להם שלישי אסורין לטלטל אלא בארבע אמות כשהיו קודם שיבוא זה, שהשביתה היא הגורמת לא הדיורין. (שבת טז, יג)

מב. נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשות רצה נוטל רצה אינו נוטל, ופירות של חולין אינן צריכין נטילת ידים בין בתחלה בין בסוף, וכל הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח, כל פת שהמלח בו צריך נטילת ידים באחרונה שמא יש בו מלח סדומית או מלח שטבעו כמלח סדומית ויעביר ידיו על עיניו ויסמא, מפני זה חייבין ליטול ידים בסוף כל סעודה מפני המלח, ובמחנה פטורים מנטילת ידים בתחלה מפני שהן טרודים במלחמה, וחייבין באחרונה מפני הסכנה. (ברכות ו, ג)

מג. וכן יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולן, אבל שיירה שהקיפוה מחיצה אין צריכין לערב אלא מוציאין מאהל לאהל בלא עירוב לפי שהן כולן מעורבין ואין אותן אהלים קבועין להן. (עירובין א, ג)

מד. היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי, מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר. (שבת כז, א)

מה. נמצאת למד שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה אפילו היתה כנינוה, בין שהיתה מוקפת חומה בין שלא היתה מוקפת חומה, וכן מותר לו להלך חוץ לעיר אלפים אמה לכל רוח מרובעות כטבלה מרובעת כדי שיהיה נשכר את הזויות, ואם יצא חוץ לאלפים אמה מכין אותו מכת מרדות עד שנים עשר מיל, אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על שנים עשר מיל אפילו אמה אחת לוקה מן התורה. (שבת כז, ב)