מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק ד

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעתו כגון שהוציאוהו גוים או רוח רעה או ששגג ויצא אין לו אלא ארבע אמות, חזר לדעת אין לו אלא ארבע אמות, החזירוהו כאילו לא יצא, ואם נתנוהו ברשות היחיד כגון שנתנוהו גוים בדיר וסהר ומערה או בעיר אחרת יש לו להלך את כולה, וכן אם יצא לאחד מאלו בשגגה ונזכר והוא בתוכן מהלך את כולה. (שבת כז, יב)

ב. יצא חוץ לתחום לדעת אף על פי שחזר שלא לדעת כגון שהחזירוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, וכן אם יצא חוץ לתחום לדעת אף על פי שהוא בתוך רשות היחיד כגון דיר וסהר אין לו אלא ארבע אמות, המפרש בים הגדול אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו מהלך את כל הספינה כולה ומטלטל בכולה. (רמב"ם שבת כז, יג)

ג. כל מי שאין לו לזוז ממקומו אלא בתוך ארבע אמות אם נצרך לנקביו הרי זה יוצא ומרחיק ונפנה וחוזר למקומו, ואם נכנס למקצת תחום שיצא ממנו בעת שיתרחק להפנות הואיל ונכנס יכנס וכאילו לא יצא, והוא שלא יצא בתחלה לדעת אבל אם יצא לדעת אף על פי שנכנס אין לו אלא ארבע אמות. (רמב"ם שבת כז, טו)

ד. חפצי הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהן, וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש להן אלפים אמה לכל רוח ממקומן גזירה בעלים גוי משום בעלים ישראל, פירות שיצאו חוץ לתחומן וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס. (רמב"ם יום טוב ה, י)

ה. מי ששבת בדיר שבמדבר או בסהר או במערה וכיוצא בהן מרשות היחיד מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח בריבוע, וכן השובת בבקעה אפילו היה ישן בשעה שנכנס השבת שלא קנה שביתה יש לו להלך ממקומו אלפים אמה לכל רוח בריבוע, היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות וזה הוא תחום שבת. (רמב"ם שבת כז, ד)

ו. מי שכלתה מדתו בחצי העיר אף על פי שאינו מהלך אלא עד סוף מדתו מותר לטלטל בכל העיר על ידי זריקה, וכן מי ששבת בבקעה והקיפוהו גוים מחיצה בשבת אינו מהלך בה אלא אלפים אמה לכל רוח אף על פי שהוא בתוך המחיצה, ומותר לו לטלטל בכל המחיצה על ידי זריקה אם הקיפוה לשם דירה. (רמב"ם שבת כז, ח)

ז. המהלך אלפים אמה שיש לו להלך ושלמה מדתו בתוך דיר או סהר או מערה או בתוך המדינה אינו מהלך אלא עד סוף מדתו, ואין אומרין הואיל וכלתה מדתו בתוך רשות היחיד מהלך את כולה, במה דברים אמורים בשכלתה מדתו במקצת העיר או במקצת המערה אבל אם היתה אותה רשות היחיד מובלעת בתוך אלפים אמה שלו תחשב לו כל אותה הרשות כארבע אמות ומשלימין לו את השאר. (רמב"ם שבת כז, ה)

ח. יצא חוץ לתחום לדעת אף על פי שחזר שלא לדעת כגון שהחזירוהו גוים או רוח רעה אין לו אלא ארבע אמות, וכן אם יצא חוץ לתחום לדעת אף על פי שהוא בתוך רשות היחיד כגון דיר וסהר אין לו אלא ארבע אמות, המפרש בים הגדול אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו מהלך את כל הספינה כולה ומטלטל בכולה. (רמב"ם שבת כז, יג)

ט. מי שיצא חוץ לתחום שלא לדעת והוקף במחיצה בשבת יש לו להלך כל אותה המחיצה והוא שלא תהיה יתר על אלפים אמה, ואם היה תחום שיצא ממנו מובלע מקצתו בתוך המחיצה שנעשית שלא לדעתו הואיל ויש לו להלך את כל המחיצה הרי זה נכנס לתחומו וכיון שיכנס הרי הוא כאילו לא יצא. (רמב"ם שבת כז, יד)

י. מותר לעשות מחיצה של בני אדם בשבת שיעמוד זה בצד זה ובלבד שלא ידעו אלו העומדין שבשביל לעשותן מחיצה העמידן, ולא יעמיד אותן אדם שהוא רוצה להשתמש במחיצה זו אלא יעמיד אותן אחר שלא לדעתו. (רמב"ם שבת טז, כג)

יא. היה יוצא ברשות ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח, ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו ממקומו הרי זה חוזר למקומו וכאילו לא יצא, וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן. (רמב"ם שבת כז, יז)

יב. גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה, ובעיר הסמוכה לספר אפי' לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא. (רמב"ם שבת ב, כג)

יג. מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה בין שהיה בא בים בין שהיה בא בחרבה, אם נכנס בתוך אלפים אמה קרוב לעיר קודם שיכנס השבת אף על פי שלא הגיע למדינה אלא בשבת הרי זה יכנס ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. (רמב"ם שבת כז, ט)

יד. מי שהיה בא בדרך ליכנס למדינה בין שהיה בא בים בין שהיה בא בחרבה, אם נכנס בתוך אלפים אמה קרוב לעיר קודם שיכנס השבת אף על פי שלא הגיע למדינה אלא בשבת הרי זה יכנס ויהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח. (שבת כז, ט)

טו. מי ששבת בדיר שבמדבר או בסהר או במערה וכיוצא בהן מרשות היחיד מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח בריבוע, וכן השובת בבקעה אפילו היה ישן בשעה שנכנס השבת שלא קנה שביתה יש לו להלך ממקומו אלפים אמה לכל רוח בריבוע, היה מהלך בבקעה ואינו יודע תחום שבת מהלך אלפים פסיעות בינוניות וזה הוא תחום שבת. (שבת כז, ד)

טז. חפצי הפקר הרי הן כרגלי מי שזכה בהן, וחפצי הגוי קונין שביתה במקומן ויש להן אלפים אמה לכל רוח ממקומן גזירה בעלים גוי משום בעלים ישראל, פירות שיצאו חוץ לתחומן וחזרו אפילו במזיד לא הפסידו את מקומן מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס. (יום טוב ה, י)

יז. והיאך מעמידין את המחיצה במים, אם היתה למעלה מן המים צריך שיהיה טפח מן המחיצה יורד בתוך המים, ואם היתה המחיצה כולה בתוך המים צריך שיהיה טפח ממנה יוצא למעלה מן המים, כדי שיהיו המים שבחצר מובדלין ואף על פי שאין המחיצה מגעת עד הקרקע הואיל ויש בה עשרה טפחים הרי זו מותרת, ולא התירו מחיצה תלויה אלא במים בלבד, שאיסור טלטול במים מדבריהם והקלו במחיצה שאינה אלא כדי לעשות היכר. (שבת טו, יג)

יח. מותר לאדם לטלטל ברשות הרבים בתוך ארבע אמות על ארבע אמות שהוא עומד בצדן, ויש לו לטלטל בכל המרובע הזה, ובאמה שלו מודדין, ואם היה ננס באיבריו נותנין לו ארבע אמות כבינוניות של כל אדם, ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמדת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לו לטלטל. (שבת יב, טו)

יט. היו שנים מקצת ארבע אמות של זה לתוך ארבע אמות של זה מביאין ואוכלין באמצע, ובלבד שלא יוציא זה מתוך שלו לתוך של חבירו, ואם היו שלשה והאמצעי מובלע בינתים, הוא מותר עמהן והן מותרין עמו ושנים החיצונים אסורים זה עם זה. (שבת יב, טז)

כ. לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ארבע אמות, וכן חבירו לחבירו האחר שבצדו אפילו הן מאה, ואף על פי שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר, מפני שכל אחד מהן לא טלטל אלא בתוך ארבע אמות שלו. (שבת יב, יז)

כא. נשתתפה חצר זו עם בני מבוי זה מפתח זה ועם בני המבוי השני מן הפתח האחר מותרת עם שניהן והן מותרין עמה ושני המבואות אסורין זה עם זה, לא עירבה עם אחד מהם אוסרת על שניהן. (רמב"ם עירובין ה, ז)

כב. היתה חצר זו רגילה בפתח אחד והפתח השני אינה רגילה בו זה שרגילה להכנס ולצאת בו אוסר ושאינה רגילה בו אינו אוסר, עירבה עם מבוי שאינה רגילה בו הותר המבוי האחר לעצמו ואינו צריך לערב עמה. (רמב"ם עירובין ה, ח)

כג. עירבו בני המבוי שהיא רגילה בו לעצמן והיא לא עירבה עמו ולא עם בני המבוי האחר שאינה רגילה בו וגם לא עירבו בני המבוי שאינה רגילה בו, דוחין אותה אצל זה המבוי שאינה רגילה בו מפני שלא עירב, הואיל והיא לא עירבה והוא לא עירב דוחין אותה אצלו כדי שלא תאסור על מבוי זה שעירב לעצמו. (רמב"ם עירובין ה, ט)

כד. הקונה שביתה ברחוק מקום ולא סיים מקום שביתתו לא קנה שביתה שם, כיצד היה בא בדרך ואמר שביתתי במקום פלוני או בשדה פלונית או בבקעה פלונית או ברחוק אלף אמה או אלפים ממקומי זה הרי זה לא קנה שביתה ברחוק ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשכה. (רמב"ם עירובין ז, ה)

כה. אמר שביתתי תחת אילן פלוני או תחת סלע פלוני אם יש תחת אותו אילן או אותו סלע שמונה אמות או יתר לא קנה שביתה שהרי לא כיון מקום שביתתו, שאם בא לשבות בתוך ארבע אמות אלו שמא בארבע אמות האחרות הוא שקנה שביתה. (רמב"ם עירובין ז, ו)

כו. לפיכך צריך להתכוין לשבות בעיקרו או בארבע אמות שבדרומו או שבצפונו, ואם היה תחתיו פחות משמונה אמות ונתכוין לשבות תחתיו קנה שהרי אין שם שיעור שני מקומות והרי מקצת מקומו מסויים. היו שנים באים בדרך אחד מהן מכיר אילן או גדר או מקום שהוא קובע בו שביתה והשני אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר והמכיר מתכוין לשבות הוא וחבירו במקום שהוא מכיר. (רמב"ם עירובין ז, ז)

כז. נמצאת למד שמותר לאדם בשבת להלך את כל העיר כולה אפילו היתה כנינוה, בין שהיתה מוקפת חומה בין שלא היתה מוקפת חומה, וכן מותר לו להלך חוץ לעיר אלפים אמה לכל רוח מרובעות כטבלה מרובעת כדי שיהיה נשכר את הזויות, ואם יצא חוץ לאלפים אמה מכין אותו מכת מרדות עד שנים עשר מיל, אבל אם יצא והרחיק מן העיר יתר על שנים עשר מיל אפילו אמה אחת לוקה מן התורה. (רמב"ם שבת כז, ב)

כח. מי שעמד מבעוד יום ברשות היחיד וקנה שם שביתה או שהיה בא בדרך ונתכוין לשבות ברשות היחיד הידועה אצלו וקנה שם שביתתו הרי זה מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ואם היתה רשות היחיד זו מקום שלא הוקף לדירה או תל או נקע אם היה בה בית סאתים או פחות מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח, ואם היתה יתר על בית סאתים אין לו בה אלא ארבע אמות וחוצה מהן אלפים אמה לכל רוח, וכן אם הניח עירובו במקום שלא הוקף לדירה. (רמב"ם עירובין ז, ד)

כט. אין מניחין שני עירובין אחד במזרח ואחד במערב כדי שיהלך במקצת היום על אחד משני העירובין ובשאר היום על העירוב השני, שאין מערבין שני עירובין ליום אחד, טעה ועירב לשתי רוחות כמדומה הוא שמערבין לשתי רוחות, או שאמר לשנים צאו וערבו עלי אחד עירב עליו לצפון ואחר עירב עליו לדרום מהלך כרגלי שניהם.

כיצד מהלך כרגלי שניהם שאינו יכול להלך אלא במקום שיש לשניהם להלך בו, נתן האחד עירובו ברחוק אלף אמה לרוח מזרח והניח השני מהן עירובו ברחוק חמש מאות אמה לרוח מערב, אין זה שעירבו עליו מהלך במערב אלא אלף אמה כרגלי מי שעירב עליו במזרח, ולא יהלך במזרח אלא אלף וחמש מאות אמה כרגלי מי שעירב עליו במערב, לפיכך אם עירב או עירבו עליו שני עירובין אלו אחד ברחוק אלפים אמה למזרח ואחד ברחוק אלפים אמה למערב הרי זה לא יזוז ממקומו. (רמב"ם עירובין ח, א-ב)

ל. וכן אם נתכוין לקבוע שביתתו במקום ידוע אצלו כגון אילן או בית או גדר שהוא מכיר מקומו ויש בינו ובינו כשחשכה אלפים אמה או פחות והחזיק בדרך והלך כדי שיגיע לאותו מקום ויקנה בו שביתה אף על פי שלא הגיע ולא עמד שם אלא החזירו חבירו ללון אצלו או שחזר מעצמו ללון או נתעכב, למחר יש לו להלך עד מקום שנתכוין לו ומאותו המקום אלפים אמה לכל רוח, שכיון שגמר בלבו לקבוע שם שביתתו והחזיק בדרך נעשה כמי שעמד שם או שהניח עירובו שם. (רמב"ם עירובין ז, ב)

לא. במה דברים אמורים בעני שאין מטריחין אותו להניח עירוב או ברחוק כגון מי שהיה בא בדרך והיה ירא שמא תחשך, והוא שישאר מן היום כדי להגיע לאותו מקום שקנה בו שביתה קודם שתחשך אם רץ בכל כחו, והיה בינו ובין אותו מקום כשתחשך אלפים אמה או פחות, אבל אם לא היה רחוק ולא עני או שלא נשאר מן היום כדי שיגיע אפילו רץ בכל כחו או שהיה בין המקום שנתכוין לשבות בו ובין המקום שהוא עומד בו כשחשכה יתר מאלפים אמה או שלא כיון המקום שקנה בו שביתה, הרי זה לא קנה שביתה ברחוק מקום ואין לו אלא אלפים אמה לכל רוח ממקום שהוא עומד בו כשחשכה. (רמב"ם עירובין ז, ג)

לב. מי שיצא מערב שבת חוץ למדינה ועמד במקום בתוך התחום או בסופו ואמר שביתתי במקום זה וחזר לעירו ולן שם, יש לו להלך למחר מאותו מקום אלפים אמה לכל רוח, וזה הוא עיקר עירובי תחומין לערב ברגליו, ולא אמרו לערב בהנחת מזון שתי סעודות בלבד במקום אף על פי שלא יצא ולא עמד שם אלא להקל על העשיר שלא יצא אלא ישלח עירובו ביד אחר ויניחו לו. (רמב"ם עירובין ז, א)

לג. אנשי העיר ששלחו אחד מהן להוליך להן עירובן למקום ידוע והחזיק בדרך והחזירו חבירו ולא הוליך עירובן, הן לא קנו שביתה באותו מקום שהרי לא הונח שם עירובן ואין להן להלך ממדינתן אלא אלפים אמה לכל רוח, והוא קנה שם עירוב שהרי הוא בא בדרך ונתכוין לשבות שם והחזיק בדרך, לפיכך יש לו להלך לאותו מקום למחר ולהלך ממנו אלפים אמה לכל רוח. (רמב"ם עירובין ז, ח)

לד. מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס שהארבע אמות שיש לו לאדם תחלתן ממקום שהוא עומד בו, לפיכך כיון שיצא חוץ מתחומו אמה או יתר ישב במקומו ואין לו להלך אלא בתוך ארבע אמות מעמידת רגליו ולחוץ, וכן מי שהחשיך חוץ לתחום המדינה אפילו אמה אחת הרי זה לא יכנס לה אלא מהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה בלבד, ואם כלתה מדתו במקצת העיר מהלך עד סוף מדתו כמו שאמרנו, היתה רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום הרי זה יכנס. (רמב"ם שבת כז, יא)