מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק ו (ג)

פסקי הלכות עפ"י הרי"ף – עירובין, פרק ו (ג)

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

כ. המבטל רשותו סתם רשות חצרו ביטל רשות ביתו לא ביטל, והמבטל רשותו לבני חצר צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש ואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך, והיורש מבטל רשות אף על פי שמת מורישו בשבת שהיורש קם תחת מורישו לכל דבר, וביטול רשות בשבת מותר לכתחלה. (עירובין פרק ב הלכה ב)

כא. ביטלו אלו המערבין רשותן לזה שלא עירב, הוא מותר שהרי נשאר לבדו, והם אסורין שלא נשאר להן רשות, ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו שאין רבים אורחין אצל אחד. (עירובין פרק ב הלכה ג)

כב. שני בתים בשני צדי רשות הרבים והקיפום גוים מחיצה בשבת אין מבטלין זה לזה הואיל ואי אפשר להם לערב מאמש, אחד מבני חצר שמת והניח רשותו לאחד מן השוק, אם מת מבעוד יום הרי היורש שאינו מבני החצר אוסר עליהם, ואם מת משחשיכה אינו אוסר עליהם, אחד מן השוק שמת והניח רשותו לאחד מבני החצר, אם מבעוד יום מת אינו אוסר עליהם שהרי כולן מעורבים, ואם מת משחשיכה אוסר עליהם עד שיבטל רשות מורישו להן. (עירובין פרק ב הלכה ז)

כג. אנשי מבוי שהיה ביניהן שיתוף במאכל אחד לענין סחורה כגון שקנו יין בשותפות או שמן או דבש וכיוצא בהן אינן צריכין שיתוף אחר לענין שבת אלא סומכין על שיתוף של סחורה, והוא שיהיה המין שהן שותפין בו מין אחד ובכלי אחד, אבל אם היה אחד מהן שותף לזה ביין ולאחר בשמן או שהיה הכל יין והיה בשני כלים הרי אלו צריכין שיתוף אחר לענין שבת. (עירובין פרק ה הלכה א)

כד. אנשי מבוי שהיה ביניהן שיתוף במאכל אחד לענין סחורה כגון שקנו יין בשותפות או שמן או דבש וכיוצא בהן אינן צריכין שיתוף אחר לענין שבת אלא סומכין על שיתוף של סחורה, והוא שיהיה המין שהן שותפין בו מין אחד ובכלי אחד, אבל אם היה אחד מהן שותף לזה ביין ולאחר בשמן או שהיה הכל יין והיה בשני כלים הרי אלו צריכין שיתוף אחר לענין שבת. (עירובין פרק ה הלכה א)

כה. אין מערבין בחצירות אלא בפת שלמה בלבד אפילו ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה, וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים אבל לא בפת דוחן, ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים, בכל אוכל משתתפין חוץ מן המים בפני עצמן או מלח בפני עצמו, וכן כמהין ופטריות אין משתתפין בהן שאינן חשובין כאוכלים, ערב מים עם מלח נעשה כמורייס ומשתתפין בו. (עירובין פרק א הלכה ח)

כו. המשתתפין במבוי צריכים לערב בחצירות כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי, לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריכין לערב בחצרות שהרי התינוקות מכירין בפת, בני חבורה שהיו מסובין בבית וקדש עליהן היום פת שעל השלחן סומכין עליה משום עירובי חצירות, ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף סומכין אף על פי שהן מסובין בחצר. (עירובין פרק א הלכה יט)

כז. חמש חבורות ששבתו בטרקלין אחד, אם היה מפסיק בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה הרי כל חבורה מהן כאילו היא בחדר בפני עצמו או בעלייה בפני עצמה לפיכך צריכין פת מכל חבורה וחבורה ואם אין המחיצות מגיעות לתקרה ככר אחד לכולן שכולן כאנשי בית אחד הן חשובין. (עירובין פרק ד הלכה ז)

כח. האחים שכל אחד מהם יש לו בית בפני עצמו ואינן סומכין על שולחן אביהן, וכן הנשים או העבדים שאינן סומכין על שולחן בעלן או רבן תמיד אבל אוכלין הם על שלחנו בשכר מלאכה שעושין לו או בטובה ימים ידועין כמי שסועד אצל חבירו שבוע או חדש, אם אין עמהן דיורין אחרים בחצר אינן צריכין לערב, ואם עירבו עם חצר אחרת עירוב אחד לכולן, ואם בא העירוב אצלן אין נותנין פת, ואם היו דיורין עמהן בחצר צריכין פת לכל אחד ואחד כשאר אנשי החצר מפני שאינן סומכין על שולחן אחד תמיד. (עירובין פרק ד הלכה ו)

כט. מי שיש לו בחצר חבירו בית שער שרבים דורסין בו או אכסדרה או מרפסת או בית הבקר או בית התבן או בית העצים או אוצר הרי זה אינו אוסר עליו עד שיהיה לו עמו בחצר מקום דירה שהוא סומך עליו לאכול בו פתו ואחר כך יהיה אוסר עליו עד שיערב עמו, אבל מקום לינה אינו אוסר, לפיכך אם קבע לו מקום לאכול בו בבית שער או באכסדרה ומרפסת אינו אוסר עליו לפי שאינו מקום דירה. (עירובין פרק ד הלכה ח)

ל. עשרה בתים זה לפנים מזה זה לפנים מזה הבית הפנימי והשני לו הם שנותנין את העירוב והשמונה בתים החיצונים אינן נותנין את העירוב הואיל ורבים דורסין בהן הרי הן כבית שער והדר בבית שער אינו אוסר, אבל התשיעי אין דורסין בו רבים אלא יחיד לפיכך אוסר עד שיתן עירובו. (עירובין פרק ד הלכה ט)

לא. שתי חצרות וביניהן שלשה בתים פתוחים זה לזה ופתוחים לחצרות והביאו בני חצר זו עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי, וכן הביאו בני חצר האחרת עירובן דרך הבית הפתוח להן והניחוהו בבית האמצעי, אותן השלשה בתים אינן צריכין ליתן את הפת, האמצעי מפני שהניחו בו העירוב והשנים שמצדדיו מפני שכל אחד מהן בית שער לאנשי חצר. (עירובין פרק ד הלכה י)

לב. התלמידים שהולכין ואוכלין בלילי שבת בשדות ובכרמים אצל בעלי הבתים שפתן מצויה לעוברי דרכים הבאים שם ובאים ולנים בבית המדרש, מהלכין אלפים אמה לכל רוח מבית המדרש לא ממקום האכילה, שאילו מצאו סעודתן בבית המדרש לא היו יוצאין לשדה ואין דעתן סומכת לדירה אלא על בית מדרשם. (עירובין פרק ז הלכה י)

לג. אנשי חצר שהיו כולם אוכלין על שולחן אחד תמיד אף על פי שכל אחד ואחד יש לו בית בפני עצמו אין צריכין עירוב מפני שהן כאנשי בית אחד, וכשם שאין אשתו של אדם ובניו ובני ביתו ועבדיו אוסרין עליו ואינו צריך לערב עמהן כך אלו כולן כאנשי בית אחד הן מפני שהן כולן סומכין על שולחן אחד. (עירובין פרק ד הלכה א)

לד. וכן אם צרכו לעשות עירוב עם אנשי חצר אחרת עירוב אחד לכולן ופת אחת בלבד מוליכין לאותו מקום שמערבין עמו, ואם היה העירוב בא אצלן אינן צריכין לערב כמו הבית שמניחין בו העירוב שאינו צריך ליתן את הפת שכל אלו הבתים כבית אחד הן חשובין. (עירובין פרק ד הלכה ב)

לה. וכן אנשי חצר שעירבו נעשו כולן כבית אחד, ואם צרכו לערב עם חצר שניה ככר אחד בלבד הוא שמוליכין על ידי כולן למקום שמערבין בו, ואם היה העירוב בא אצלן אינן צריכין ליתן פת. (עירובין פרק ד הלכה ג)

לו. חמשה שגבו את העירוב להוליכו למקום שמניחין בו העירוב כשהם מוליכין אינן צריכין להוליך על ידי חמשתן אלא ככר אחד שכיון שגבו כולן נעשו כאנשי בית אחד. (עירובין פרק ד הלכה ד)

לז. האב ובנו הרב ותלמידו שהן שרויין בחצר אינן צריכין לערב מפני שהן כבית אחד, ואף על פי שפעמים אוכלין על שלחן אחד ופעמים אינן אוכלין הרי הן כבית אחד. (עירובין פרק ד הלכה ה)