מסכת עירובין, פרק א, שיעור 13

הגמרא מביאה ברייתא בענין אופנים שונים של היתר קורה בפתח המבוי: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, קוֹרָה הַיּוֹצְאָה מִכֹּתֶל זֶה של המבוי, וְאֵינָהּ נוֹגַעַת – אינה מגיעה עד לְכֹתֶל אַחֵר – לכותל השני, אלא יש הפסק אויר בין הקורה לבין הכותל, וְכֵן שְׁתֵּי קוֹרוֹת, אַחַת יוֹצְאָה בְּכֹתֶל זֶה וְאַחַת יוֹצְאָה בְּכֹתֶל זֶה, וְאֵין מַגִּיעוֹת זוֹ לְזוֹ, בשני האופנים הללו הדין הוא כך, אם האויר שבין הקורה לכותל או בין שתי הקורות הוא פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה טפחים, הרי האויר נחשב כסתום מדין 'לָבוּד', ולכן אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. אך אם יש ביניהם אויר שְׁלֹשָׁה טפחים או יותר, צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, דין 'לבוד' הוא עד ארבעה טפחים, ולכן אם האויר שביניהם הוא פָּחוֹת מֵאַרְבָּעָה טפחים, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת, ואם יש אויר אַרְבָּעָה או יותר, צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת.

אומרת הברייתא דין נוסף: וְכֵן שְׁתֵּי קוֹרוֹת הַמַּתְאִימוֹת – אם הניח האדם לאורך פתח המבוי שתי קורות זו לצד זו, כתאומים, ויש אויר ביניהם, לֹא בְּקורה זוֹ לבדה יש שיעור רוחב כדי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וְלֹא בְּזוֹ יש שיעור לְקַבֵּל אָרִיחַ, אִם שתיהן יחד מְקַבְּלוֹת אָרִיחַ לְרָחְבּוֹ טֶפַח – שאין באויר שביניהן יותר מטפח, וניתן להניח עליהם אריח כשרוחבו מונח לרוחב הקורות [שהרי רוחבו טפח ומחצה, ויהא רבע טפח מהאריח מונח על קורה זו ורבע על קורה זו, וטפח באמצע], אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת, כיון שבשתיהן יחד יש היכר ראוי, שהרי ניתן לבנות עליהן שורה של אריחים. וְאִם לַאו, שיש ביניהן יותר מטפח, צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת [ואף שאין ביניהן אויר שלשה אין אומרים בזה דין 'לבוד', כיון שהדין של שיעור קבלת אריח הוא כדי שיהא היכר לעוברים ושבים שהקורה הונחה בקביעות, וחזקה היא כדי שיבנו עליה, ואם אי אפשר להניח אריח אחד על שתיהן, אין בכך היכר, ולא שייך בזה דין לבוד (מאירי)]. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל חולק ואוֹמֵר, אִם מְקַבְּלוֹת אָרִיחַ לְאָרְכּוֹ שְׁלֹשָׁה – אם יש ביניהן שנים וחצי טפחים, שניתן להניח עליהם אריח כשאורכו לרוחב הקורות, שיהא רבע טפח על קורה זו ורבע טפח על הקורה השניה והשאר באויר שביניהם, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת. וְאִם לַאו, שיש ביניהן יותר משנים ומחצה טפחים ריקים, צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת.

ובאופן שיש צורך בשתי הקורות להכשר המבוי, והָיְתָה קורה אַחַת לְמַטָּה וְקורה אַחַת לְמַעְלָה, וכיון שאינן עומדות בגובה שוה לא ניתן להניח עליהם אריח, רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, רוֹאִין אֶת הָעֶלְיוֹנָה כְּאִילּוּ הִיא לְמַטָּה וְאֶת הַתַּחְתּוֹנָה כְּאִילּוּ הִיא לְמַעְלָה – רואים את שתי הקורות כאילו הן מונחות בגובה שוה, וכשרות, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא הָעֶלְיוֹנָה לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים אַמָּה, שאז אינה מועילה, ככל קורה המונחת למעלה מעשרים אמה, וְכן שלא תהא הקורה התַחְתּוֹנָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טפחים, שאין קורה בגובה כזה מכשירה את המבוי, כפי ששנינו בתחילת הפרק.

שנינו במשנה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, קורה שאמרו, רְחָבָה כדי לקבל אריח, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ בְּרִיאָה לקבל אריח. פוסק הרי"ף: וְלֵיתָא לִדְרַבִּי יְהוּדָה – ואין הלכה כרבי יהודה, אלא כחכמים, דְּבָעִינָן – שיש צורך שתהא הקורה גם רְחָבָה וְגם בְּרִיאָה כדי לקבל אריח. וְכֵן הָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסִי בְּרַבִּי יְהוּדָה בברייתא לעיל, שאם הונחו שתי קורות [שאין אחת מהן כשרה לבדה, אלא רק שתיהן יחד], ואחת גבוהה ואחת נמוכה, רוֹאִין אֶת הָעֶלְיוֹנָה כְּאִילּוּ הִיא לְמַטָּה, לֵיתָא – אין הדין כן, ואין המבוי ניתר בהנחת שתי קורות אלו, עד שיהיו מונחות בגובה שוה כדי שאפשר יהיה להניח עליהם אריח.

(מוסיף הרי"ף: ומה ששנינו במשנה שאם 'הָיְתָה שֶׁל קַשׁ אוֹ שֶׁל קָנִים, רואים אותה כאילו היא של מתכת', גם זה כדעת רַבִּי יְהוּדָה הִיא, שאומרים 'רואים', וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – ואין הלכה כמותו אלא צריך שתהא בריאה כדי לקבל אריח).