מסכת עירובין, פרק א, שיעור 14

שנינו במשנה, 'עקומה, רואים אותה כאילו היא פשוטה. עגולה, רואים אותה כאילו היא מרובעת'. אָמַר רַבִּי זֵירָא, היתה הקורה עגולה, באופן שהִיא – הקורה עצמה, כלומר שני קצותיה, מונחים בְּתוֹךְ המָבוֹי, וְעַקְמִימוּתָהּ בולטת חוּץ לְמָבוֹי, או שהיתה הִיא בְּתוֹךְ עֶשְׂרִים אמה, וְעַקְמִימוּתָהּ בולטת לְמַעְלָה מֵעֶשְׂרִים, או שהיתה הִיא מונחת לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טפחים, וְעַקְמִימוּתָהּ יורדת לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה, רוֹאִין, כָּל שֶׁאִלּוּ תִּנָּטֵל עַקְמִימוּתָהּ – אם יחתכו את החלק המתעקם למקום הפסול להנחת הקורה, וְאֵין בֵּין זֶה לָזֶה שְׁלֹשָׁה – ולא יהיה מרחק שלשה טפחים בין שני הקצוות החתוכים, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת, שאין העקמומית פוסלת יותר מאם לא היתה קיימת כלל. וְאִם לַאו, צָרִיךְ לְהָבִיא קוֹרָה אַחֶרֶת, כיון שחלק הקורה שנמצא במקום פסול [חוץ למבוי, למעלה מעשרים אמה או למטה מעשר טפחים] אינו מצטרף להכשר המבוי.

משנה

לאחר שהתבארו דיני הקורה, מבארת משנתנו את דיני ה'לחי' המתירה את המבוי בטלטול: לְחָיַיִם שֶׁאָמְרוּ חכמים שמתירים את הטלטול במבוי, גָּבְהָן לפחות עֲשָׂרָה טְפָחִים, וְרָחְבָּן וְעָבְיָן אפילו כָּל שֶׁהוּא. רַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, רָחְבָּן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.

דין נוסף: בַּכֹּל – בכל דבר שהוא עוֹשִׂים לְחָיַיִם, ואֲפִילוּ בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, כגון אדם, או בהמה שיש בגובהה עשרה טפחים, והיא קשורה באופן שאינה יכולה לברוח ואף לא לרבוץ תחתיה (רבינו יהונתן). וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, מחשש שמא ימות אותו בעל חיים באמצע השבת, ותהא הלחי פחותה מגובה עשרה טפחים [אע"פ שהוא קשור אבל יתכן שע"י המיתה יתכווץ גופו ושוב לא יהא בו עשרה טפחים].

מביאה המשנה מחלוקות נוספות בענין בעלי חיים: וּמְטַּמֵּא מִשּׁוּם גּוֹלָל – ובעל חיים שהניחוהו ככיסוי לקבר, המכונה 'גולל', מטמא בטומאת מת [ואף שסתם בעל חיים אינו מקבל טומאה כשהוא חי], כיון שנאמר (במדבר יט טז) 'וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים', ולמדו מכאן חכמים שבא הפסוק לרבות אף בעלי חיים. וְרַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר, כיון שהוא סובר שבא הפסוק לרבות עובר שמת במעי אמו, שהוא טמא.

וְכוֹתְבִין עָלָיו – על בעל חיים גִּיטֵי נָשִׁים, וְרַבִּי יוֹסִי הַגְּלִילִי פּוֹסֵל, כיון שנאמר בתורה (דברים כד א) 'וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת', ובעל חיים אינו קרוי 'ספר'.

גמרא

שנינו במשנה, 'לחיים שאמרו כו' וְרָחְבָּן וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא'. מבררת הגמרא, וְכַמָּה 'כָּל שֶׁהוּא' – מה הוא שיעור 'כל שהוא' המוזכר במשנה לגבי לחיים [כלומר, אין הכרח שכוונת המשנה לשיעור כל שהוא כפשוטו, שהרי מצאנו במקום אחר שנקטה המשנה לשון 'כל שהוא', והכוונה לטפח (רשב"א)]. מבארת הגמרא, תָּאנִי – שנה רַבִּי חִיָיא, אֲפִילוּ כְּחוּט הַסַרְבָּל – כמין שרוך שמחברים בו את שני צידי הגלימא או המעיל, די בזה כדי להחשיבו לחי.

הגמרא מבארת עתה שניתן לעשות לחי באופן המתיר רק חלק מהמבוי: תָּנָא – שנינו בברייתא, עָשָׂה לֶחִי לַחֲצִי מָבוֹי, יֵשׁ לוֹ חֲצִי מָבוֹי. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, אִם בָּא האדם לַחֲצִי מָבוֹי הַפְּנִימִי, וְעָשָׂה בּוֹ לֶחִי, באמצע המבוי, וְהִנִּיחַ הַחֲצִי הַחִיצוֹן, של המבוי מהאמצע והלאה לכיוון פתח המבוי בְּלֹא לֶחִי נוסף, יֵשׁ לוֹ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ [-מותר לו לטלטל] בְּאוֹתוֹ הַחֲצִי הַפְּנִימִי, דהיינו מִן הַלֶּחִי וְלִפְנִים, לכיוון סוף המבוי, וּמִן הַלֶּחִי וְלַחוּץ, לכיוון פתח המבוי, אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ, כיון דִּכְמָבוֹי בִּפְנֵי עַצְמוֹ דָּמִי – מקום זה נחשב כמבוי בפני עצמו, וכיון שאין לו לחי, אסור הוא בטלטול. אבל החלק הפנימי ניתר בלחי שהעמידו בו, והחידוש הוא שאין גוזרים איסור בחלק הפנימי מחשש שמא יבא לטלטל אף בחצי החיצוני, אלא החלק הפנימי מותר בטלטול, ורק החיצוני אסור.