מסכת עירובין, פרק א, שיעור 17

אגב הדינים הקודמים מביאה המשנה דינים נוספים בענין מחנה של אנשי צבא יהודים היוצאים למלחמה: אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטְרוּ חכמים בַּמַחֲנֶה, מְבִיאִין עֵצִים מִכָּל מָקוֹם שמוצאים, ואינם חוששים משום גזל, לפי שהפקר בית דין הפקר, וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם לפני האכילה, כיון שאם יצריכום חכמים לחפש אחר מים יתכן שיבואו לידי סכנה מאויביהם, וּפטורים מִדְּמַאי – אינם חייבים לעשר פירות של עם הארץ, אף שגזרו חכמים שפירות אלו חייבים בהפרשת מעשרות מחשש שלא הפרישם עם הארץ, במחנה פטרום, שהרי אפילו סתם אנשים העוברים ממקום למקום ומתאכסנים בבית אחרים פטרום חכמים מלעשר את הדמאי. וּפטורים מִלְעָרֵב עירובי חצרות, באופן שהקיפו את כל המחנה במחיצה, אף שיש שם אהלים רבים בפני עצמם, והרי זה דומה לחצר שיש בה בתים רבים שצריכים לערב ביניהם, מכל מקום פטרום חכמים מעירוב זה, ורשאים לטלטל בכל המחנה ללא עירוב.

גמרא

כפי שהתבאר במשנה, נחלקו תנאים בדין מחיצה גרועה, של קנים או של חבלים, וחילקו בה בין שיירה לבין אדם יחיד. הגמרא ממשיכה לדון בדינים אלו: דָּרַשׁ רַב נַחְמָן מִשּׁוּם רַבֵּנוּ שְׁמוּאֵל, וכך אמר, חָצֵר שֶׁתַּשְׁמִישָׁהּ לַאֲוִיר – מקום שהשימוש שבו אינו לתועלת עצמו, אלא לתועלת האויר שמחוצה לו, כגון מקום שמושיבים בו שומר לשמור את השדות שסביבו, וְאֵינָהּ מֻקֶּפֶת גדר העשויה שְׁתִּי וָעֵרֶב, אֶלָּא שְׁתִּי בְּלֹא עֵרֶב [כגון קנים נעוצים בקרקע], אוֹ עֵרֶב בְּלֹא שְׁתִּי [כגון חבלים], אדם יָחִיד הנמצא שם, נוֹתְנִין לוֹ בֵּית סָאתַיִם – מותר לו לטלטל במקום כזה רק אם הוא בגודל של בית סאתיים, שֶׁהֵן מֵאָה אַמָּה עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה, ולא יותר. ומבאר הרי"ף את החישוב של 'בית סאתיים', כִּי 'בֵּית סְאָה', שהוא מקום זריעת סאה תבואה, שטחו הוא חֲמִשִּׁים אמה עַל חֲמִשִּׁים אמה, וממילא 'בֵּית סָאתַיִם', שהוא מקום זריעת שתי סאים תבואה, שטחו הוא מֵאָה אמה עַל חֲמִשִּׁים אמה, שֶׁאם מרבעים אותם הרי הֵם שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם [-וקצת] עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם, כַּחֲצַר הַמִּשְׁכָּן, כְּדִכְתִיב (שמות כז יח) 'אֹרֶךְ הֶחָצֵר מֵאָה בָּאַמָּה, וְרֹחַב חֲמִשִּׁים בַּחֲמִשִּׁים', וְנִקְרֵאת בתורה בלשון 'חָצֵר', וְהִיא שֶׁל עַמּוּדִים וַעֲלֵיהֶם קְלָעִים, כְּדֶרֶךְ הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וְכָל מִילֵּי דְּשַׁבָּת מִמִּשְׁכָּן יָלְפִינַן לְהוּ – וכיון שכל הלכות שבת נלמדות מהמשכן וההנהגות שבו [שהרי שלשים ותשע מלאכות האסורות בשבת אינן כתובות בתורה, אלא כיון שאסרה תורה לעסוק בשבת בבניית המשכן למדו שמלאכות שנהגו במשכן הן האסורות בשבת, הִלְכָּךְ – לכן אף לענין החשבת מקום מסוים כ'חצר' והתרת הטלטול שבו, יָחִיד נוֹתְנִין לוֹ שיעור בֵּית סָאתַיִם, כחצר המשכן, וכן שְׁנַיִם נוֹתְנִין לָהֶם בֵּית סָאתַיִם, כדין יחיד, אך שְׁלֹשָׁה בני אדם המהלכים בדרך נַעֲשׂוּ – נחשבים הם כ'שַׁיָּרָא', וְנוֹתְנִין לָהֶם כָּל צָרְכָּן, כלומר, אפילו אם הקיפו מקום הגדול יותר מבית סאתיים, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא רק שְׁתִי בְּלֹא עֵרֶב, או רק ערב בלא שתי, מותר להם לטלטל בתוכו, והיינו כדעת חכמים במשנתנו, שאין צורך במחיצה של שתי וערב, וְכֵן הֲלָכָה.