מסכת עירובין, פרק א, שיעור 18
כפי שהתבאר לעיל, אדם אחד או שני בני אדם, רשאים להקיף מקום ששטחו בית סאתיים וייחשב כחצר המותרת בטלטול, אך שלשה בני אדם נחשבים כשיירא, ורשאים להקיף אף מקום הגדול יותר מבית סאתיים. הגמרא דנה עתה בדין זה, של שלשה בני אדם או יותר.
אָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב, שְׁלֹשָׁה בני אדם, מֻתָּרִין לטלטל אף בְּשֶׁבַע סאין כלומר אם הקיפו מקום שיש בו שטח של בית שבע סאין, וַאֲסוּרִין לטלטל בְּשטח מוקף של חָמֵשׁ סאין. וְפֵרְשָׁהּ רַב אַשִׁי הֲכִי – פירש זאת רב אשי כך, הֻצְרְכוּ לְשֵׁשׁ – היו שלשת האנשים זקוקים לשטח של שש, כְּלוֹמַר לְבֵית שֵׁשׁ סְאִין, סָאתַיִם לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, כפי שהתבאר לעיל שזהו שטח הראוי אפילו לאדם יחיד, וְהֻקְּפוּ לְשֶׁבַע – והקיפו שטח גדול יותר, של בית שבע סאים, מֻתָּרִין לטלטל בכל המקום, שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר פָּנוּי אֶלָּא בֵּית סְאָה. לֹא הֻצְרְכוּ אותם שלשה אנשים אֶלָּא לְבית חָמֵשׁ סאים, וְהֻקְּפוּ לְשֶׁבַע, אֲפִילוּ בְּבית חָמֵשׁ סאים מתוך המקום אֲסוּרִין, שֶׁהֲרֵי נשאר שטח של בֵּית סָאתַיִם פָּנוּי, שֶׁאֵין אותם בני אדם צְרִיכִין לָהֶן, וממילא אין מחיצות אלו מועילות כלל.
וְאַקְשִׁינַן – והקשתה הגמרא על דברי רב אשי, וְאֶלָּא הָא דְּקָתָנֵי – ואם כן יקשה מה ששנינו בברייתא, 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד יָחִיד וְאֶחָד שַׁיָּרָא – בין יחיד ובין שיירא, נוֹתְנִין לָהֶן כָּל צָרְכָּן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא בֵּית סָאתַיִם פָּנוּי', מַאי לָאו – האם אין הכוונה שלא יהא בית סאתיים פנוי מֵאָדָם, וְאם כן קשה, כֵיוָן שבדין של רב אשי מדובר שֶׁהֵן שְׁלֹשָׁה בני אדם, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ בֵּית סָאתַיִם, הֲרֵי יֵשׁ לָהֶן בית שֵׁשׁ סְאִין הראויים לשימוש, וְלֹא נִשְׁאַר פָּנוּי מֵאָדָם אֶלָּא בית סְאָה אַחַת, וְאַמַּאי אָמַרְתָּ – ומדוע אמר רב אשי שהדין הוא שאֲסוּרִין אֲפִילוּ בְּחָמֵשׁ.
וּפָרְקִינַן – ותירצה הגמרא, לָאו, 'פָּנוּי' דְּקָתָנִי מֵאָדָם – לשון 'פנוי' האמורה בברייתא אין פירושה למקום הפנוי משימושו של אדם, אֶלָּא פנוי מִכֵּלִים, וְכֵיוָן שֶׁבדין של רב אשי לֹּא הָיוּ צְרִיכִין לַכֵּלִים אֶלָּא בית חָמֵשׁ סאים, וְהֻקְּפוּ לְשֶׁבַע, הֲרֵי נמצאו שְׁנַיִם פְּנוּיִים מִכֵּלִים, וּלְפִיכָךְ אֲסוּרִין אֲפִילוּ בְּחָמֵשׁ, דְּבָטְלָה הַקָּפָתָן.
דין נוסף: הָיוּ שְׁלֹשָׁה בני אדם, וְהִקִּיפוּ שטח של בֵּית שֵׁשׁ סְאִין, וְקָנוּ שְׁבִיתָה – ונכנסה שבת, וְאַחַר כָּךְ מֵת אֶחָד מֵהֵן, הֲרֵי הֵן מֻתָּרִין כִּדְמֵעִקָּרָא – מותרים הם בטלטול בכל השטח המוקף, וְלֹא חָיְישִׁינַן לָזֶה שֶׁמֵּת – ואין מיתתו של אחד גורמת לביטול ההקפה. וְאִם קָנוּ שְׁנַיִם שְׁבִיתָה, בחצר גדולה שאינה ראויה לשנים, כגון של בית שש סאים, וְאַחַר כָּךְ – אחרי כניסת השבת נִתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן בני אדם נוספים, הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בטלטול כִּדְמֵעִקָּרָא – כפי שהיה בשעת כניסת השבת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶן. ומבארת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם בדין זה, כיון ששַׁבָּת גּוֹרֶמֶת – כניסת השבת קובעת את היתר הטלטול, ואם בשעת כניסת שבת היה הדבר מותר או אסור, אין הוא משתנה מחמת שנחסרו או נוספו בני אדם במהלך השבת, וְלֹא דִּיּוּרִין – ואין הדין נקבע לפי מספר האנשים הדרים בחצר במהלך השבת.
שנינו במשנה, 'מקיפין שלשה חבלים וכו', כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה, דברי רבי יוסי ברבי יהודה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד מִשְּׁנֵי דְּבָרִים', והיינו שדי במחיצה של שתי או של ערב. תמהה הגמרא, חֲכָמִים הַיְנוּ תַּנָּא קַמָּא – הרי דעת חכמים שוה לגמרי לדעת תנא קמא, המתיר במחיצה של חבלים או של קנים, ואינו מצריך מחיצה של שתי וערב, ומדוע הובאו חכמים במשנה כדעה בפני עצמה. מתרצת הגמרא, אִיכָּא בֵּינַיְהוּ – יש חילוק בין תנא קמא לבין דעת חכמים, בדין יָחִיד הנמצא בְּיִשּׁוּב, דְּרַבָּנָן בַּתְרָאֵי סַבְרֵי – שלדעת חכמים המוזכרים בסוף המשנה יָחִיד בְּיִשּׁוּב שָׁרֵי לְטִלְטוּלֵי – רשאי לטלטל בְּתוֹךְ מְחִצָה שֶׁל שְׁתִי אוֹ שֶׁל עֵרֶב, כְּדִין הַנמצא במִּדְבָּר, ואילו לדעת תנא קמא ההיתר הוא רק באופן שהוא נמצא במדבר. וְהִלְכְתָא כְּוָותַיְהוּ – והלכה כדעת חכמים, שאף יחיד בישוב רשאי לטלטל במחיצה של שתי או של ערב, ואין צורך בשניהם.
שנינו במשנה, 'וארבעה דברים פטרו במחנה כו' וּפְטוּרִין מֵרְחִיצַת יָדַיִם'. אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁאנוּ – לא אמרו דין זה, שפטורים מנטילת ידים, אֶלָּא לענין מַיִם רִאשׁוֹנִים, שלפני הסעודה, שתקנת חכמים היא, ובמחנה הקילו. אֲבָל מַיִם אַחֲרוֹנִים, שלאחר הסעודה, חוֹבָה הן אף במחנה. והטעם לכך, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ מַיִם אַחֲרוֹנִים חוֹבָה, מִפְּנֵי מֶלַח סְדוֹמִית – מין מלח מסוים המעורב במלח רגיל, שֶׁמְּסַמֵּא אֶת הָעֵינַיִם – שגורם עיורון לעיניים, ואם לא ירחץ האדם את ידיו לאחר שנגע בו במהלך הסעודה, יזיקנו, והחמירו חכמים בחשש סכנה זו. אָמַר אַבַּיֵּי, וּמִשְׁתַּכְּחָא כְּקֻרְטָא בְּכוֹרָא – ומצוי מלח זה בשיעור קורט, בתוך כור מלח רגיל, ואף שזהו שיעור מועט ביותר, חששו לו חכמים. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אַשִׁי, כַּיִל מִלְחָא – אדם שמדד מלח לסחורה, מַאי – מה דינו, האם צריך הוא נטילת ידים מחשש למלח סדומית שנדבק בידו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב אשי, לֹא מִבַּעֲיָא – אין ספק בדבר זה. ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, בודאי שֶׁצָּרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם.
(ספר יוחסין)
