מסכת עירובין, פרק ב, שיעור 20

משנה

משנתנו עוסקת בדין בארות מים העומדים ברשות הרבים, ובני אדם שואבים מהם מים להשקות את בהמותיהם, כיצד היא הדרך להתיר את שאיבת המים אף בשבת, מאחר והבאר עצמה נחשבת כרשות היחיד כיון שהיא עמוקה עשרה טפחים או יותר, והקרקע שסביבותיה היא רשות הרבים.

עוֹשִׂין פַּסִּין לַבֵּירָאוֹת – מתקינים קודם השבת מחיצות סביב בארות המים, כדי להתיר את השאיבה מהם בשבת, אַרְבָּעָה דְּיוּמְדִין – ארבע זויות [הדומות לאות רי"ש] בארבע פינות, כאשר כל זוית פונה לשני צדדים, וארבעת הדיומדין יחד נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה – פונים לשמונה צדדים, שהרי בכל אחת מארבע רוחות הבאר יש שתי מחיצות קטנות מימין ומשמאל. ואף שבין הדיומדין יש חלל פתוח, די בכך כדי להחשיב את כל החלל שביניהם כאילו הוא סגור ונחשב כמו שיש כאן ארבעה מחיצות, ומותר לשאוב מים מהבאר לאותו מקום המוקף בדיומדין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, יש לעשות שְׁמוֹנָה פסים, וכל השמונה יחד נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָׂר מחיצות, על ידי שמניח בארבעת הפינות אַרְבָּעָה דְּיוּמְדִין שכל אחד מהם פונה לשני הצדדים, וְאַרְבָּעָה פְּשׁוּטִין – ארבע מחיצות ישרות המונחות באמצע המקום הפתוח שבין כל שני הדיומדין.

עתה מפרטת המשנה את צורת המחיצות הללו: גָּבְהָן של אותם פסים, בין הדיומדין ובין הפשוטים, עֲשָׂרָה טְפָחִים, לפי שאין מחיצה פחותה מעשרה. וְרָחְבָּן, שִׁשָּׁה טפחים לכל צד, והיינו שיעור אמה אחת. וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא. וּבֵינֵיהֶם – בין פס לפס, כִּמְלֹא שְׁתֵּי רַבְקוֹת – צמדים שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ בָּקָר, כלומר, כמקום עמידתם של שש בקר [והיינו עשר אמות כיון שרוחב כל בקר הוא אמה ושני שליש], דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שיעור ההרחקה בין פס לפס הוא כמלא שתי רבקות שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע בקר [והיינו שלש עשרה אמה ושליש]. ושיעור זה של הבקר [בין לרבי מאיר ובין לרבי יהודה] הוא כשהבהמות קְשׁוּרוֹת זו לזו, שלש שלש או ארבע ארבע, וְלֹא מֻתָּרוֹת, [שכאשר הן מותרות שיעורן גדול יותר], וכן באופן שרבקה אַחַת [של שלש או של ארבע] נִכְנֶסֶת לשתות מים, וְרבקה אַחַת יוֹצֵאת, ושיעור זה הוא גדול יותר מאשר אופן ששתי הרבקות ייכנסו יחד או ייצאו יחד.

שיעורים אלו שאמרו רבי מאיר ורבי יהודה, הם לגבי השיעור שאפשר להרחיק את הפסים, אבל מֻתָּר לְהַקְרִיב את כל הפסים לַבְּאֵר, ולצמצם את המקום המוקף, וּבִלְבַד שישאר בין הפסים שיעור שֶׁתְּהֵא פָּרָה אחת, רֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ מִבִּפְנִים – בשטח המוקף דיומדין, וְשׁוֹתָה, וזהו שיעור שתי אמות, שאם לא כן יש לחשוש שישאב האדם מים, ויוציא מחוץ לשטח המוקף, עבור בהמתו. וְכן מֻתָּר לְהַרְחִיק – להגדיל את השטח המוקף כָּל שֶׁהוּא – ככל שירצה האדם, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּים לפי שיעור השטח המוקף, כאשר בין פס לפס יהיה מרחק כמלא שתי רבקות בקר. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, לא יגדיל את השטח המוקף אלא עַד שיעור של בֵּית סָאתַיִם, והיינו מאה אמה על חמישים אמה, שזהו שיעור חצר המשכן, אבל בשטח גדול יותר לא מצאנו שנקרא 'חצר', ואין מחיצות כאלו [שאינן מחיצות גמורות] מועילות להתירו. אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים, לֹא אָמְרוּ שיעור בֵּית סָאתַיִם אֶלָּא בַּגִּנָּה וְקַרְפָּף – מקום מוקף מחוץ לעיר ששומרים בו עצים, שהם מקומות שלא הוקפו לצורך דירה, אֲבָל אִם הָיָה דִּיר בהמות, אוֹ סַהַר – מקום מוקף לצורך בהמות העיר, אוֹ חָצֵר שלפני הבית, אוֹ מֻקְצֶה – רחבה שמאחורי הבתים, אֲפִילוּ אם השטח המוקף הוא גדול מאד, כשיעור בֵּית חֲמֵשֶׁת כּוֹרִין – מקום הראוי לזריעת חמשה כור של תבואה [והיינו מאה וחמישים סאה], שכל אלו נחשבים מחיצות לדירה, מֻתָּר. ואף באר מים נחשבת כמקום דירה, והמחיצות המקיפות אותה נחשבות כהיקף לדירה].

חוזרת המשנה ואומרת, וּמֻתָּר לְהַרְחִיק את הפסים מהבור כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין, וכתבה זאת המשנה שוב כדי לסתום הלכה כרבי מאיר, המתיר אפילו שטח גדול ביותר, ולא רק בית סאתיים.

גמרא

הגמרא מבררת עתה למי הותר לטלטל בתוך אותם פסי ביראות: אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אָדָא, לֹא הֻתְּרוּ פַּסֵּי בֵּירָאוֹת – לא התירו חכמים לסמוך על פסי ביראות אלו ולטלטל בתוך היקפם, אֶלָּא לְעוֹלֵי רְגָלִים בִּלְבַד, כיון שהם עסוקים בדבר מצוה, וזקוקים למים. מקשה הגמרא, וְהַתַּנְיָא – והרי שנינו בברייתא, לֹא הֻתְּרוּ פַּסֵּי בֵּירָאוֹת אֶלָּא לִבְהֵמָה בִּלְבַד, והיינו שלא כדברי רבי יצחק בר אדא, האומר שפסי ביראות הותרו לעולי רגלים. מתרצת הגמרא, מַאי – מי היא אותה בְּהֵמָה המוזכרת בברייתא, בְּהֵמַת עוֹלֵי רְגָלִים, וכוונת הברייתא שאף לעולי רגלים לא התירו אלא להשקות את בהמותיהם, אֲבָל אָדָם עצמו הרוצה לשתות, אף שהוא מעולי רגלים, אינו מטלטל בתוך היקף זה, אלא מְטַפֵּס וְעוֹלֶה מְטַפֵּס וְיוֹרֵד, כלומר, יורד בעצמו לתוך הבאר כדי לשתות, וכיון שיכול לשתות באופן זה, לא התירו לו חכמים לטלטל אף במקום שיש פסי ביראות.