מסכת עירובין, פרק ב, שיעור 21
משנה
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם הָיְתָה דֶּרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים מַפְסַקְתָּן – עוברת בתוך פסי הביראות, והרי הרבים העוברים שם מבטלים את ההיקף של הפסים, שמטרתם להחשיב את המקום כרשות היחיד, כיון שאין אלו מחיצות ממש, יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִין – יטה את דרך הרבים לצד, שלא תעבור בין הפסים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ צָרִיךְ, כיון שאנו מחשיבים את הפסים הללו כמחיצות ממש, וכשם שרבים העוברים בתוך מקום המוקף מחיצות אינם מבטלים ממנו שם רשות היחיד, כך כשעוברים רבים בין פסי הביראות, אינם מבטלים את ההיקף, ומותר לטלטל שם.
עתה דנה המשנה באילו אופנים תיקנו חכמים שיעשו פסי ביראות. יש להקדים ש'באר' היא מקום נביעת מים מהאדמה, ו'בור' הוא מקום שנאספים בו מי גשמים וכדומה: אֶחָד – בין בְּאֵר הַשייכת לרַבִּים, וְאֶחָד – ובין בּוֹר הָשייך לרַבִּים, וְאֶחָד בְּאֵר הַשייכת ליָּחִיד, עוֹשִׂין לוֹ פַּסִּין. אֲבָל בּוֹר הַיָּחִיד אינו ניתר בפסים אלו, מחשש שייגמרו שם המים ויבטלו המחיצות, שהרי לא הותרו אלא לצורך המים, ועדיין ימשיך לטלטל שם, ולא יתן לבו לכך שפסים אלו שוב אינם מועילים, אלא עוֹשִׂין לוֹ מְחִצָּה ממש גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר, אֵין עוֹשִׂין פַּסִּין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבַד, שיש לה שתי מעלות, גם שהיא באר ואין מימיה כלים, וגם שהיא שייכת לרבים, ויש בכך צורך רבים. וְלַשְּׁאָר, עוֹשִׂין חֲגוֹרָה – מחיצה המקיפה מארבע רוחות, כחגורה, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים.
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, שלא התירו היקף של פסי ביראות אלא בבאר הרבים. וְעוד אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא הֻתְּרוּ פַּסֵּי בֵּירָאוֹת אֶלָּא לִבְאֵר מַיִם חַיִּים בִּלְבַד. מוסיפה הגמרא, וּצְרִיכָא – והוצרך שמואל לומר שתי מימרות אלו, אף שלכאורה בשתיהן נאמר אותו הדין, דְּאִי אַשְׁמוֹעִינַן – שאם היה שמואל משמיענו רק את מימרתו הראשונה, בה אמר שהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, הֲוָה אֲמִינָא – היינו יכולים לסבור ולומר דְּרַבִּים וַאֲפִילוּ מְכֻנָּסִין – שבמקום השייך לרבים, אפילו בור של מים מכונסים מותר על ידי פסי ביראות, וְהַאי דְּקָתָנֵי – ומה שאמר רבי יהודה בן בבא 'בְּאֵר הָרַבִּים', אין כוונתו למעט בור של רבים, אלא למעט באר של יחיד, ולְאַפּוּקֵי מִדְּרַבִּי עֲקִיבָא קָאָתֵי – בא רק למעט משיטתו של רבי עקיבא, המתיר אפילו באר של יחיד, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו שמואל דְּלֹא הֻתְּרוּ פַּסֵּי בֵּירָאוֹת אֶלָּא לִבְאֵר מַיִם חַיִּים, ולא לבור, ואפילו של רבים. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן רק את מימרתו השניה, דְּלֹא הֻתְּרוּ פַּסֵּי בֵּירָאוֹת אֶלָּא לִבְאֵר מַיִם חַיִּים, הֲוָה אֲמִינָא – היינו סבורים לומר, לֹא שְׁנָא דְּרַבִּים וְלָא שְׁנָא דְּיָחִיד – אין חילוק בין באר של רבים לבין באר של יחיד, ובשניהם יש היתר על ידי פסי ביראות, כִּדְרַבִּי עֲקִיבָא, קָא מַשְׁמַע לָן – לכך השמיענו שמואל בפירוש דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, שרק באר של רבים מותרת על ידי פסי ביראות.
הגמרא מביאה עתה מימרא בענין 'פסי ביראות', היכן ניתן להשתמש בהם כדי להתיר את הטלטול: אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אֵין בֻּרְגָּנִין [-בקתות שמירה, הנחשבות כהמשך של העיר, ומתירות את הטלטול עד אלפיים אמה ממקום שהסתיימו הבורגנין], וְלֹא פַּסֵּי בֵּירָאוֹת ששנינו במשנה, לֹא בְּבָבֶל וְלֹא בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת. וביאר רב ירמיה את דבריו, בֻּרְגָּנִין בְּבָבֶל, לֹא – אינם נוהגים, כיון דִּשְׁכִיחֵי בִּדְקֵי דְּמַיָּא – שמצויים שטפונות של מים, המחריבים את הבקתות הללו, ולכן אף אם נבנו הרי הם כדבר שאינו מתקיים, ואין הם נחשבים כהמשך של העיר, ובִּשְׁאָר אֲרָצוֹת נָמִי לֹא – גם כן אין בורגנין מועילים, דִּשְׁכִיחֵי גַּנָּבֵי – כיון שמצויים גנבים הגונבים את הבורגנים הללו או את מה שבתוכם, ומחמת כן אין הם נחשבים כדבר העשוי להתקיים. פַּסֵּי בֵּירָאוֹת, בְּבָבֶל לֹא – אינם מועילים, דִּשְׁכִיחִי מַיָּא – כיון שמצויים מקומות מים רבים שם, נהר פרת ונהר חידקל ונהרות קטנים נוספים הנמשכים שם, ואין צורך במקומות מיוחדים לשתיית הבהמות, וכיון שאין בכך צורך לא התירו חכמים לסמוך על פסי ביראות. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ נָמִי לֹא – גם כן אין היתר זה של פסי ביראות, דְּלָא שְׁכִיחֵי מְתִיבְתָא – כיון שאין מצויות שם ישיבות, ולא התירו חכמים לסמוך על פסי ביראות אלא לעולי רגלים, או להולכים ללמוד תורה בישיבה, שזו גם כן הליכה של מצוה, אבל לשאר הליכות לא התירו לסמוך על פסים אלו.
(ספר יוחסין)
