מסכת עירובין, פרק ג, משנה ב

משנה ב: מְעָרְבִין בַּדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ. הַשּׁוֹלֵחַ עֵרוּבוֹ בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, אוֹ בְיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָעֵרוּב, אֵינוֹ עֵרוּב. וְאִם אָמַר לְאַחֵר לְקַבְּלוֹ מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה עֵרוּב:

משנתנו ממשיכה בהבאת דיניהם של מאכלים שונים, האם ניתן לערב בהם: מְעָרְבִין עירובי תחומין בִּדְמַאי – בפירות של עם הארץ, אף שחייבו חכמים לעשרם מספק, כיון שיש אופן שמותר לו לאוכלם ללא עישור, והיינו אם יפקיר את נכסיו ויהיה עני, ולעניים התירו חכמים לאכול דמאי. וְכן מערבים בְמַעֲשֵׁר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ – שהופרשה ממנו תרומת מעשר [ואף שלא הופרשה ממנו תרומה גדולה, כיון שנטל הלוי את המעשר קודם שנגמרה מלאכתו, ובאופן כזה פטרתו תורה מהפרשת תרומה גדולה], וּבְמַעֲשֵׁר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, אף שעדיין לא נתן הבעלים את החומש שהוא חייב בו. וְהַכֹּהֲנִים יכולים לערב בְּחַלָּה וּבִתְרוּמָה, הראויים להם לאכילה [יש אומרים שדין זה הוא כשיטת סומכוס במשנה לעיל, שישראל אינו יכול לערב בתרומה (תוספות יו"ט) ויש אומרים שהוא הדין לישראל, אלא שבדרך כלל מצויה תרומה וחלה ביד כהן (תפארת ישראל), ויש שלא גרסו כלל דין זה במשנתנו]. אֲבָל לֹא – אין מערבים בְּטֶבֶל, שהוא אסור באכילה לכל, וְלֹא בְמַעֲשֵׁר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ – שלא הופרשה ממנו תרומה גדולה, והיינו כשהפריש את המעשר אחר שנגמרה מלאכתו וחל עליו חיוב תרומה, וְלֹא בְמַעֲשֵׁר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ, שכל אלו אסורים באכילה, ולא ניתן לערב בהם.

הַשּׁוֹלֵחַ את עֵירוּבוֹ, להניחו קודם השבת בסוף אלפיים אמה, בְּיַד חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, שאינם בני דעת ואינם בני שליחות, שהרי אינם יודעים לומר שתהא שביתתו של פלוני במקום זה, אוֹ ששלחו בְיַד מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בְּעֵירוּב, כגון כותי, הכופר בדברי חכמים שתיקנו עירוב, ואדם החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד עליו, לכך באופנים אלו אֵינוֹ עֵירוּב, ואף אם הגיע לאותו מקום ומצא שעירובו מונח שם, יש לחשוש שלא הונח לשם עירוב, ואי אפשר לסמוך עליו. וְאִם אָמַר לְאַחֵר, כשר, לְקַבְּלוֹ מִמֶּנוּ – מאותו פסול, כגון קטן או כותי, ולהניח את העירוב בעצמו, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, והיינו באופן שעומד ורואה שהפסול נותן לכשר, ויכול לסמוך על הכשר שנהג כדין והניח את העירוב במקומו.