מסכת עירובין, פרק ג, משנה ג

משנה ג: נְתָנוֹ בָאִילָן, לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵין עֵרוּבוֹ עֵרוּב. לְמַטָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בַבּוֹר, אֲפִלּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה, עֵרוּבוֹ עֵרוּב. נְתָנוֹ בְרֹאשׁ הַקָּנֶה אוֹ בְרֹאשׁ הַקֻּנְדָּס בִּזְמַן שֶׁהוּא תָלוּשׁ וְנָעוּץ. אֲפִלּוּ גָבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. נְתָנוֹ בַמִּגְדָּל וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ, אֵינוֹ עֵרוּב:

המשנה מבארת עתה את המקומות הראויים להנחת עירוב תחומין: נְתָנוֹ – הניח את העירוב בָּאִילָן העומד ברשות הרבים, ויש בו רוחב ארבע טפחים על ארבעה טפחים, אם היה זה לְמַעְלָה מֵגובה עֲשָׂרָה טְפָחִים, אֵינוֹ עֵירוּב, כיון שהוא מבקש לקנות שביתה ברשות הרבים, ואילו מקום הגבוה עשרה ורחב ארבעה על ארבעה דינו כרשות היחיד, נמצא שאינו יכול להוליך את המאכל ממקומו לרשות הרבים, ואינו יכול לקנות שם שביתה. אך אם הניחו באילן זה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, כיון שמקום זה באילן למטה מעשרה הוא כרמלית, ומן התורה מותר להוליך משם את העירוב לרשות הרבים, ואף שמדרבנן הדבר אסור, מכל מקום הועיל לו הדבר לקנות שביתתו שם.

נְתָנוֹ – הניח את העירוב בְּבוֹר, אֲפִלּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה, עֵירוּבוֹ עֵירוּב. נְתָנוֹ בְּרֹאשׁ הַקָּנֶה, אוֹ בְּרֹאשׁ הַקֻּנְדָּס – עץ עבה, בִּזְמַן שֶׁהוּא תָּלוּשׁ מהקרקע וְנָעוּץ בה, אֲפִילּוּ גָּבוֹהַּ מֵאָה אַמָּה, הֲרֵי זֶה עֵירוּב. נְתָנוֹ בְּמִגְדָּל, ונעלו בקשר של חבלים, וְאָבַד הַמַּפְתֵּחַ, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, כיון שיכול לחתוך את החבלים על ידי סכין, ואף שחיתוך החבלים אסור משום שבות, במקום שיש רק איסור שבות המונע את קניית העירוב במקומו, לא גזרו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַמַּפְתֵּחַ בִּמְקוֹמוֹ, אֵינוֹ עֵירוּב, כיון שהוא סובר שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו, וממילא אסור מדין מוקצה לטלטל את הסכין כדי לחתוך את החבלים, וכיון שיש כאן שני איסורים דרבנן, גם טלטול הסכין וגם חיתוך החבלים, אין זה עירוב.