מסכת עירובין, פרק ד, משנה ד

משנה ד: מִי שֶׁיָשַׁב בַּדֶּרֶךְ, וְעָמַד, וְרָאָה וַהֲרֵי הוּא סָמוּךְ לָעִיר, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַוָּנָתוֹ לְכָךְ, לֹא יִכָּנֵס. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִכָּנֵס. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה הָיָה וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן בְּלֹא מִתְכַּוֵּן:

משנה ד: כפי שהתבאר, אסור לאדם להלך בשבת יותר מאלפיים אמה, שזהו 'תחום שבת'. אמנם, השובת בעיר, רשאי להלך בכל העיר ואפילו היא גדולה מאד, ונוסף לכך מהלך אלפיים אמה מחוץ לעיר. משנתנו עוסקת באדם ששביתתו היתה סמוך לעיר, אך הוא עצמו לא ידע זאת, האם דינו כאנשי העיר או לא. מִי שֶׁיָּשַׁב לנוח בַּדֶּרֶך סמוך לכניסת השבת, והחשיך היום, והיתה כוונתו שתהא שם שביתתו, וְעָמַד וְרָאָה וַהַרֵי הוּא סָמוּך לָעִיר – וכאשר עמד להלך לדרכו ראה שהוא בתוך אלפיים אמה לעיר, הוֹאִיל וְלֹא הָיְתָה כַּוָּונָתוֹ לְכָך – כיון שלא היתה כוונתו להיות כאחד מאנשי העיר לענין מקום שביתתו, שהרי לא ידע כלל שהוא סמוך לעיר, לֹא יִכָּנֵס – אינו רשאי להכנס ולהלך בכל העיר כאנשי העיר, אלא הולך ממקומו אלפיים אמה בלבד, ואם הסתיימו אותם אלפיים אמה באמצע העיר, אינו רשאי להמשיך ולהלך, דִבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, יִכָּנֵס לעיר וילך בכולה, ועוד אלפיים אמה לכל רוח, כאחד מאנשי העיר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה כסיוע לדבריו, מַעַשֶׁה הָיָה, וְנִכְנַס רַבִּי טַרְפוֹן לעיר כששבת סמוך לה בְּלֹא מִתְכַּוֵין – בלא ידיעה שהוא סמוך לעיר, והיינו כשיטת רבי יהודה.