מסכת עירובין, פרק ד, משנה ה

משנה ה: מִי שֶׁיָשַׁן בַּדֶּרֶךְ וְלֹא יָדַע שֶׁחָשֵׁכָה, יֶשׁ לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, וְהוּא בְאֶמְצָעָן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִרְצֶה יֵלֵךְ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם בֵּרַר לוֹ, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ:

כפי שהתבאר, אדם קונה את שביתתו במקום שבו הוא נמצא בשעת בין השמשות של כניסת שבת. משנתנו מבארת את דינו של אדם שלא ידע שנכנסת שבת: מִי שֶׁיָשַׁן בַּדֶּרֶך, וּמתוך כך לֹא יָדַע שֶׁחַשֵכָה – לא הרגיש בדבר עד שכבר נכנסה השבת, אף על פי כן יֵש לוֹ אַלְפַּיִם אַמָּה לְכָל רוּחַ, דִבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וַחַכָמִים אוֹמְרִים, אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בִּלְבַד, כיון שבשעה שישן לא התכוון לקנות שביתה במקום זה, ולאחר שנכנסה שבת אי אפשר לקנות שביתה, והרי הוא כמי שיצא בשבת חוץ לתחום, שיש לו רשות ללכת רק ארבע אמות. וסוברים חכמים שרשאי ללכת ארבע אמות לכל צד שירצה, נמצא שבסך הכל הולך הוא בשטח של שמונה אמות על שמונה אמות. רַבִּי אֶלִיעֶזֶר סובר כעיקר דברי חכמים, שאין לו אלפיים אמה אלא ארבע אמות, אך חולק עליהם במדידת ושיעור ארבע אמות אלו, ואוֹמֵר, וְהוּא בְּאֶמְצָעָן – אנו מחשיבים את האדם כעומד באמצע אותם ארבע אמות, ורשאי להלך רק שתי אמות לכל צד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אין המדידה כדברי רבי אליעזר, שיש לו שתי אמות בלבד לכל צד, אלא הולך לו ארבע אמות לְאֵיזֶה רוּחַ שֶׁיִרְצֶה, יֵלֵךְ. וְאמנם מוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה, שֶׁאִם בָּרַר לוֹ צד מסוים והתחיל ללכת, אפילו מעט, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזוֹר בֹּו וללכת לצד אחר, שלא התירו לו ארבע אמות אלא לצד אחד.