מסכת עירובין, פרק ד, שיעור 42

מברר הרי"ף את ההלכה בענין זה: וְקָא פַּסְקֵי רַבְּוָאתָא הִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל – ופסקו רבותינו הלכה כדברי שמואל, שיש חילוק בין ספינה לבין דיר וסהר. אַף עַל גַב דְקַיְימָא לָן – ואף שמקובל בידינו כלל זה, שהַלָכָה כְּרַב בְּאִיסוּרֵי – בענינים הנוגעים לאיסור והיתר, ורב הרי סובר כאן שאין חילוק בין ספינה לבין דיר וסהר, מכל מקום הָכָא – כאן, בנידון זה, הִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל, דְתַנְיָא כְּוָותֵיה – כיון ששנינו בברייתא כמותו, דְתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא בענין אותו מעשה של משנתנו, שהיו רבן גמליאל וחבריו באים בספינה, חַנַנְיָא אוֹמֵר, כָּל אוֹתוֹ הַיוֹם שהיו בספינה יָשְׁבוּ וְדָנוּ בִּדְבַר הַלָכָה, לְאֶמֶשׁ – בלילה, הִכְרִיעַ אַחִי אַבָּא [-רבי יהושע] בֵּינֵיהֶם, וְאָמַר, נִרְאִין דִבְרֵי רַבָּן גַמְלִיאֵל, המתיר ללכת, בִּסְפִינָה, שרשאי האדם להלך בכולה. וְנראים דִבְרֵי רַבִּי עַקִיבָא בְדִיר וְסַהַר, שאינו רשאי להלך בכולם.

אומר הרי"ף: וְאַנָן לֹא סְבִירָא לָן הָכֵי – ואין אנו סוברים כן, שיש לפסוק הלכה כשמואל, דְהַאי תַּנָא לֹא גַמְרִינָן מִינֵיהּ – כיון שאין ללמוד מדברי חנניא שבברייתא אֶלָא דְרַבָּן גַמְלִיאֵל וְרַבִּי עַקִיבָא פְּלִיגֵי, אַבָל סִיוּע לְחַד מִינַיְיהוּ לֹא גַמְרִינָן מִינֵיה – אבל אין ללמוד מברייתא זו שיש סיוע לאחד מהם במחלוקת זו, ואף שרבי יהושע הכריע להלכה ביניהם, אין זו ראיה, דְקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו כלל זה, אֵין לְמֵדִין הַלָכָה מִפִּי מִשְׁנָה, וְלֹא מִפִּי תַלְמוּד – ברייתא, כיון שחלק מהמשניות והברייתות נשנו על ידי תנאים יחידים, שפסקו הלכה כפי הכרעתם, אך יתכון שרוב חכמי הדור נחלקו עליהם, ולכן אין לפסוק הלכה אלא על פי האמוראים, שראו את דעותיהם של כל התנאים שקדמו להם, והכריעו בדבר.

מוסיף הרי"ף, וְכִי תֵּימָא – ואם תרצה לומר שעדיין יש טעם לפסוק כדברי רבי יהושע שבברייתא [ששמואל פסק כמותו] כיון דהַאי 'מַכְרִיע' הוּא – שרבי יהושע הכריע בין רבן גמליאל ורבי עקיבא, שפסק בספינה כרבן גמליאל ובדיר וסהר כרבי עקיבא, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, כָּל מָקוֹם שֶׁשְׁנַיִם חוֹלְקִים וְאֶחָד מַכְרִיעַ, הַלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, דוחה הרי"ף, הָא אַמְרִינָן עַלָה דְהָא מֵימְרָא – הרי כבר אמרה הגמרא על מימרא זו במסכת שבת בְּפֶרֶק כִּירָה (שבת מ) 'דִילְמָא הַנֵי מִילֵי בְּמַתְנִיתִין אַבָל בִּבְרַיְיתָא לֹא' – שמא כלל זה נאמר רק על הכרעה המובאת במשנה, ולא על הכרעה המובאת בברייתא. וְעוֹד, 'אַחִי אָבִיו' שֶׁל חַנַנְיָא המובא בברייתא בתורת מכריע, הרי הַיְינוּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ עצמו שנחלקו במשנתנו על רבן גמליאל ואמר שבין בספינה ובין בסהר ודיר אין לו אלא ארבע אמות, וְהֵיאַך יְהֵא הוּא הַחוֹלֵק וְהוּא הַמַּכְרִיעַ – איך ניתן לומר שהוא יהיה גם התנא החולק על רבן גמליאל, וגם המכריע בינו לבין החולקים עליו.

מסיים הרי"ף, הִלְכָּך קָא הַדְרִין לִכְּלָלָא – וכיון שכך אנו חוזרים לכלל המקובל בידינו בכל מקום, דְהִלְכְתָא כְּרַב בְּאִיסוּרֵי וְכִשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי – שיש לפסוק הלכה כרב בעניני איסור והיתר, וכשמואל בדיני ממונות, וממילא כאן יש לפסוק הלכה כרב, שפסק כרבן גמליאל לגמרי, בין בספינה ובין בדיר וסהר.

וְעוֹד, הָא אַמְרִינָן לְקַמָן – הרי אמרה הגמרא להלן בְּעִנְיַן נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְרַב הוּנָא בַּר חַנִילַאי, שהיה טרוד בלימודו ויצא בשבת מחוץ לתחום, וביקשו דרך להחזירו בהיתר, ואמרה על זה הגמרא דְאִי סַלְקָא דַעְתָּך בְּדִמְלַאי גָבְרִי עַסְקִינָן – שאם תרצה לומר שההיתר הוא על ידי שיביאו בני אדם רבים ויעשו לו מחיצה של אנשים, אם כן אין כאן מקום ספק כלל, דהָא אָמַר רַב הַלָכָה כְּרַבָּן גַמְלִיאֵל בְּדִיר וְסַהַר וּסְפִינָה, שרשאי להלך במקום המוקף מחיצות אף שבכניסת שבת לא היה מוקף מחיצות, ובודאי יהא רשאי להלך בתוך מחיצה של אנשים, דְאַלְמָא הִלְכְתָא כְּרַב – ועל כל פנים מוכח מכאן שפסקה הגמרא הלכה כרב.