מסכת עירובין, פרק ה, משנה ה

משנה ה: אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה. רִבָּה לְמָקוֹם אֶחָד וּמִעֵט לְמָקוֹם אַחֵר, שׁוֹמְעִין לְמָקוֹם שֶׁרִבָּה. רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאַחֵר, שׁוֹמְעִין לַמַּרְבֶּה. אֲפִלּוּ עֶבֶד, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה, נֶאֱמָנִין לוֹמַר, עַד כָּאן תְּחוּם שַׁבָּת, שֶׁלֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר לְהַחְמִיר אֶלָּא לְהָקֵל:

משנתנו מבארת מהו האופן הראוי למדוד תחום שבת, ומי הם הנאמנים לומר היכן הוא סוף התחום: אֵין מוֹדְדִין את אותם אלפיים אמה של תחום שבת אֶלָּא מִן הַמֻּמְחֶה – מאדם הבקי במדידה.

רִבָּה לְמָקוֹם אֶחָד וּמִעֵט לְמָקוֹם אַחֵר – אם מדד אותו אדם את תחום שבת משתי מקומות שונים באותו צד של העיר, וניכר לכל שמדידה אחת ארוכה יותר מחברתה, וכיון שצד העיר ישר צריכות שתי המדידות להסתיים בשוה, ובודאי היתה לו טעות באחת מהן, שׁוֹמְעִין לְמָקוֹם שֶׁרִבָּה – סומכים על מדידתו הארוכה יותר, ותולים שבמדידה השניה לא מתח את החבל היטב, ולכן מחשבים את שני המקומות לפי המדידה הארוכה.

רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאַחֵר – אם מדדו את התחום שני בני אדם, והאחד אומר שהגיע התחום למקום מסוים, וחבירו אומר שהגיע למקום אחר, מועט יותר, שׁוֹמְעִין לַמַּרְבֶּה במרחק.

וְאם נמדד בעבר המרחק של תחום שבת לעיר, ואין ידוע עתה היכן הוא מקום סיום התחום, אֲפִלּוּ עֶבֶד כנעני, אֲפִלּוּ שִׁפְחָה כנענית נֶאֱמָנִין לוֹמַר שהם ראו את מדידת האדם הממונה על כך, ועַד כָּאן הגיע תְּחוּם שַׁבָּת, כיון שֶׁבדיני עירובי תחומים, שתקנו שלא יצא אדם חוץ לאלפיים אמה לֹּא אָמְרוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר לְהַחְמִיר, במקום שיש ספק, אֶלָּא לְהָקֵל (והיינו עד מרחק שנים עשר מיל, אך משם והלאה ההליכה משם אסורה מן התורה).