מסכת עירובין, פרק ה, שיעור 64

מביאה הגמרא מעשה בענין מה ששנינו במשנה, שעיר של רבים צריכה שיור: רַבִּי זֵירָא, עֵרְבָה לְכֻלַּהּ מָתָא דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא – עירב את כל העיר שהיתה נקראת עירו של רבי חייא, והיתה זו עיר של רבים, וְלֹא שָׁבַק לָהּ שִׁיּוּר – ולא השאיר שיור כלל, של מקום שאינו כלול בעירוב של העיר.

אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי – שאל אביי את רבי זירא, מַאי טַעֲמָא עָבֵיד מַר הָכִי – מדוע אתה נוהג כן, והרי עיר של רבים אין מערבים אותה בלא לשייר מקום שאינו בכלל העירוב. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי זירא, דְּאָמְרוּ לִי הַנְהוּ סָבֵי דִּידַהּ – טעמי הוא כיון שאמרו לי זקני העיר הזו, דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַשִׁי הֲוָה מְעָרֵב לָהּ לְכֻלָּהּ – שרבי חייא בר אשי היה מערב את כל העיר ללא שיור, וַאֲמֵינָא – ומתוך כך אמרתי בליבי, שְׁמַע מִינַּהּ – יש ללמוד מהנהגתו של רבי חייא בר אשי, שעיר זו, עִיר שֶׁל יָחִיד וְנַעֲשֵׂית שֶׁל רַבִּים הִיא, ולכן מותר לערב את כולה ללא שיור, כפי ששנינו במשנתנו. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, לְדִידִי אָמְרוּ לִי הַנְהוּ סָבֵי – אותם זקנים אמרו לי את טעם הדבר שעירב רבי חייא בר אשי את כל העיר, אַשְׁפָּה הֲוָה הָתָם מֵחַד גִּיסָא – כיון שהיתה שם אשפה בצד אחד של המבוי, ונמצא שלא היתה שם רשות הרבים המפולשת משני הצדדים, ובאופן כזה אפילו עיר של רבים אינה צריכה שיור. אבל הַשְׁתָּא – עתה, דְּאִשְׁתְּקִילָא לָהּ הַהִיא אַשְׁפָּה – שנטלו משם את אותה אשפה, הָוְיָא לָהּ כִּשְׁנֵי פְּתָחִים – הרי זו רשות הרבים שיש לה שני פתחים, וְכיון שזו עיר שהיתה תמיד של רבים, אֲסִיר – אסור לערב את כולה ללא שיור. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי זירא, לָאו אַדַּעְתָּאִי – לא נתתי ליבי לדבר, וטעות היתה בידי.

כפי שהתבאר, עיר של רבים שאין בה רחוב הפתוח משני צדדיו, מותר לערב את כולה ללא שיור. הגמרא מבררת מה מחשיב את הרחוב כסגור מצידו האחד. אָמַר רַב נַחְמָן (בַּר יִצְחָק), אָמַר רַב, סֻלָּם מִכָּאן וּפֶתַח מִכָּאן – רחוב שיש לו פתח מצד אחד, ומצידו השני יש קיר, אך בקיר קבוע סולם שניתן לעלות בו ולרדת בצד השני, קיר זה שיש בו סֻלָּם, תּוֹרַת 'פֶּתַח' עָלָיו – יש אופנים שהוא נחשב כפתח. וְתוֹרַת 'מְחִצָּה' עָלָיו – יש אופנים שהוא נחשב כמחיצה, ומבאר הרי"ף, תּוֹרַת מְחִצָּה עָלָיו באופן שהוא נמצא בסוף רחוב בעיר של רבים, וכיון שהוא נחשב כמחיצה נמצא שאין הרחוב פתוח משני צדדיו, וניתן לערב את העיר כולה, וְלֹא בָּעֵי – ואין צורך בשִׁיּוּר.

שְׁמַע מִינָּהּ – יש ללמוד מהלכה זו, דְּכָל הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁנֵי פְּתָחִים – שבכל עיר של רבים שיש לרשות הרבים שבה שני פתחים [אף על פי שתיקנו אותם כראוי על ידי דלתות], לֹא מְעָרְבִינָן לֵיהּ עַד דְּעָבְדֵי לֵיהּ שִׁיּוּר – אין מערבים את כולה ללא שיור. ומבאר הרי"ף: וְטַעֲמָא דְּשִׁיּוּר – והטעם שהצריכו חכמים שיור, כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ בני העיר שֶׁהָעֵרוּב הוּא שֶׁהִתִּיר אֶת הַטִּלְטוּל, וּלְפִיכָךְ אָסוּר הַשִּׁיּוּר לערב יחד עם כל העיר, כְּדֵי לְהַזְכִּיר לבני העיר את הָעֵרוּב, על ידי שיראו שאסור לטלטל מהעיר לאותו שיור.

חוזר הרי"ף ומבאר את האמור לעיל לענין סולם: 'תּוֹרַת פֶּתַח עָלָיו', היינו בְּכֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת, שאם רָצָה מְעָרֵב עירוב אֶחָד לשתי החצרות, כיון שהסולם נחשב כפתח המחבר את שתיהן, ואם רָצוּ, מְעָרְבִין שְׁנַיִם – שני עירובין, כל חצר בפני עצמה.

שנינו במשנה לגבי עיר של רבים, 'אין מערבין את כולה אלא אם כן עשו חוצה לה שיור כעיר חדשה שביהודה, שיש בה חמישים דיורין, דברי רבי יהודה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, די שיהא באותו שיור שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי שְׁנֵי בָּתִּים'.

אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן.

הגמרא מביאה ברייתא שבה מובאת דעה נוספת (עפ"י הרא"ש): רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר, אֲפִלּוּ בַּיִת אֶחָד וְחָצֵר אֶחָד, נחשב שיור.

תמהה הגמרא, בַּיִת אֶחָד וְחָצֵר אֶחָד סַלְקָא דַּעְתָּךְ – וכי תעלה על דעתך שדי בכך לשם שיור, והרי חצר שאין בה דיורים אינה יכולה להיחשב שיור לגבי עירוב. מתרצת הגמרא, אֶלָּא אֵימָא – אלא כך צריך לומר, אפילו בַּיִת אֶחָד בְּחָצֵר אַחַת, הרי זה שיור, כיון שאסור לטלטל מהעיר לאותה חצר, וניכר הדבר. אָמַר אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף, הָא – דין זה דְּרַבִּי יִצְחָק, גְּמָרָא – האם קיבל כך מרבותיו, אוֹ סְבָרָא היא, שנראה לו כך מדעתו. [אָמַר לֵיהּ – שאל רב יוסף את אביי, מַאי נַפְקָא לְךָ מִינַּהּ – מה החילוק אם קיבל כן מרבותיו או שאמר זאת מסברא]. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אביי, גְּמָרָא גְּמוֹר זְמוֹרְתָא תְּהֵא – וכי עלי לגרוס את דברי הגמרא ללא הבנה, וכמו שאומרים לתלמיד שאינו מבין, תגרוס את דברי הגמרא אף שאינך מבינם, ויהיו בפיך לזמר ושיר (רש"י, ביצה כד, א ד"ה אמר ליה).

פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יִצְחָק, שדי בשיור של בית אחד בחצר אחת [וצריך לומר שהרי"ף סובר שרבי יצחק היה תנא, ויכול הוא לחלוק על רבי שמעון ורבי יהודה שבמשנתנו (רא"ש)].