מסכת עירובין, פרק ו, שיעור 77

משנה

משנתנו מבארת מתי יכול אחד מבני החצר לבטל את רשותו לשאר בני החצר: מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִבְּעוֹד יוֹם – רק קודם שנכנסה השבת יכול אחד מבני החצר לבטל רשותו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ – אפילו לאחר שנכנסה השבת ניתן לבטל רשות, ובגמרא יבואר טעם מחלוקתם.

מביאה המשנה מחלוקת נוספת: מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ – ביטל רשותו לשאר בני החצר, וְהוֹצִיא מביתו אל החצר, בֵּין אם עשה כן בְּשׁוֹגֵג, ששכח שאסור לו להוציא מביתו לחצר [גם אם לא ביטל], ובֵין אם עשה כן בְּמֵזִיד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר על כולם, שהרי במעשה זה הוא מגלה דעתו שחזר בו מביטול הרשות, ואף שבשוגג אין כאן גילוי דעת זה, גזרו חכמים בשוגג משום מזיד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמֵזִיד אוֹסֵר הוא על כולם, אך בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר, לפי שלא גזרו שוגג משום מזיד.

גמרא

שנינו במשנה שנחלקו בית שמאי ובית הלל אימתי מבטלים רשות, אם רק קודם השבת או אף לאחר שנכנסה השבת. מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגֵי – באיזו סברא נחלקו בית שמאי ובית הלל. ומבארת, בֵּית שַׁמַּאי סָבְרֵי, בִּיטּוּל רְשׁוּת מַקְנָא רְשׁוּתָא הוּא – 'ביטול רשות' של אחד מבני החצר נחשב כהקנאת רשותו לשאר בני החצר, וּמַקְנָא רְשׁוּתָא בְּשַׁבְּתָא אָסוּר – ואסור להקנות רשות בשבת, כפי שאסרו חכמים להקנות כל דבר בשבת [מחשש שיבא לכתוב]. וְאילו בֵית הִלֵּל סָבְרֵי, בִּיטּוּל רְשׁוּת אינו הקנאת הרשות לבני החצר, אלא אִסְתַּלּוֹקֵי רְשׁוּתָא הוּא – היינו שמסלק עצמו מרשותו, וממילא אינו אוסר עליהם את הטלטול, מאחר ועירבו ביניהם, וְאִסְתַּלּוֹקֵי רְשׁוּתָא בְּשַׁבְּתָא שַׁפִּיר דָּמֵי – ומותר לאדם להסתלק מרשותו בשבת [יש אומרים שסילוק זה נחשב כהפקר ממש, והוכיחו מכאן שמותר להפקיר בשבת (מאירי)].

משנה

מלבד 'עירוב חצרות' הנעשה על ידי כל בעלי הבתים שבחצר, תקנו חכמים אף 'שיתוף מבואות', והיינו שאם פתוחות כמה חצרות למבוי, יכולים הם להשתתף בהנחת מאכל או משקה הניתן מכל בית שבחצר ומונח באחת החצרות, ועל ידי זה נעשים כל החצרות והמבוי כרשות משותפת אחת, ודינה כרשות היחיד, ומותר להוציא בשבת מהבית למבוי.

משנתנו עוסקת באופן שאירע והיו מאכלי בני החצרות מעורבים קודם לכן, שלא לשם שיתוף מבואות: בַּעַל הַבַּיִת שֶׁהָיָה שׁוּתָּף לִשְׁכֵינָיו, שבמבוי לשם שותפות ממונית רגילה, לְזֶה בַּיַּיִן וּלְזֶה בְּיַיִן – לכל אחד משכניו יש חלק ביין שבביתו, אֵין צְרִיכִים לְעָרֵב – לתת מאכל או משקה עבור שיתוף מבואות [ולשון 'עירוב' האמורה כאן היינו 'שיתוף' (תוספות יום טוב)], כיון שבין כך יינם מעורב יחד, והרי זה מועיל לענין שיתוף מבואות, להחשיב את כל החצרות כרשות אחת. אבל אם היה שותף לְזֶה – לאחד השכנים בַּיַּיִן, וּלְזֶה – ולשכן אחר בְּשֶׁמֶן, ושתי החביות בביתו, הרי זה צָרִיךְ לְעָרֵב, ובגמרא יבואר החילוק בין יין ויין לבין יין ושמן. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – בין אם היה שותף עם כולם ביין, ובין אם היה שותף לאחד ביין ולאחד בשמן, אֵין צָרִיךְ לְעָרֵב.

גמרא

שנינו במשנה, 'בעל הבית שהיה שותף לשכניו, לזה ביין ולזה ביין, אין צריכים לערב'. אָמַר רַב, וּבתנאי שהיו היינות של שני השכנים מעורבים בִּכְלִי אֶחָד, ועל ידי זה מועיל היין המשותף לשיתוף מבואות, אף על פי שלא היה מונח שם בפירוש לשם כך, אבל אם היה בשני כלים אי אפשר לסמוך על כך לענין שיתוף. ומחמת כן בסיפא שהיה שותף לזה ביין ולזה בשמן, אין זה מועיל לשיתוף מבואות, מאחר ויין ושמן מונחים תמיד בשני כלים [אמנם אם נתנו השכנים את היין ואת השמן בפירוש לשם שיתוף מבואות, אף היו מונחים בכלים שונים, הרי זה שיתוף (גמרא)].