מסכת עירובין, פרק ז, שיעור 90

גמרא

שנינו במשנה, 'מַתְבֵּן שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵרוֹת וְכוּ' אלו מאכילין מכאן ואלו מאכילין מכאן'. אָמַר רַב הוּנָא, היתר זה של אכילת הבהמה מהתבן שבין שתי החצרות, הוא כשהבהמה אוכלת מעצמה, וּבִלְבַד [-ובתנאי] שֶׁלֹּא יִתֵּן האדם תבן לְתוֹךְ קֻפָּתוֹ, וְיַאֲכִיל את הבהמה, כיון שמַתְבֵּן זה הוּקְצָה לְשַׁמֵּשׁ כ'מחיצה', והרי התבן שבו מוקצה, ואסור לאדם לטלטלו.

ממשיכה הגמרא ומקשה, וּלְאוֹקְמֵי שָרֵי – והאם להעמיד את הבהמה ליד המתבן כדי שתאכל מותר, וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מַעֲמִיד אָדָם את בְּהֶמְתּוֹ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת, כדי שתאכל מהם, ואין חוששים שמא יבא לתלוש מהם עבורה, שהרי זהו איסור דאורייתא, ובודאי יזהר בו, וְאֵין מַעֲמִידִין אוֹתָהּ עַל גַּבֵּי מֻקְצֶה בְּשַׁבָּת, כדי שתאכל, כיון שאיסור טלטול מוקצה הוא מדרבנן ויש חשש שיבא האדם ליטול את המוקצה בידים ולהאכילה, ואם כן אף כאן יש לנו לחשוש שיטול מהתבן שבמתבן, אף שהוא מוקצה, וכיצד התירה זאת משנתנו.

מתרצת הגמרא, אין הכוונה שיטול את הבהמה ויוליכנה לשם, אלא דְּקָאִי לַהּ בְּאַפָּהּ – שהוא עומד בפניה ומונע ממנה מללכת למקום אחר, וּמתוך כך אָזְלָא הִיא וְאָכְלָה – היא הולכת מעצמה ואוכלת, ובאופן זה אין חשש שיאכילנה בידים, שהרי אינו מוליכה בידים לאכול, אלא רק גורם לה ללכת מעצמה.

משנה

המשנה מבארת עתה כיצד הוא אופן הנחת שיתוף מבואות, המתיר את בני כל החצרות להכניס ולהוציא מבתיהם למבוי, או מהמבוי לבתיהם. כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בְּמָבוֹי, באופן שאין כל אחד נותן מזון לצורך השיתוף, מַנִּיחַ אחד מבני המבוי אֶת הֶחָבִית של היין או של השמן, וְאוֹמֵר 'הֲרֵי זֶה קנוי לְכָל בְּנֵי הַמָּבוֹי', וּמְזַכֶּה לָהֶן – ועושה עבורם מעשה קנין עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים, וְכן יכול להקנות עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִיִּים, וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, שכל אלו יש להם רשות ממונית בפני עצמם, וכשם שיכולים לקנות לעצמם, יכולים לעשות מעשה קנין עבור אחרים, מדין שליחות [ואף שלא התמנו לשליחים בענין זה, כיון שזו זכות עבור הזוכים, הרי ניתן לזכות עבור אדם אחר אף ללא מינוי מפורש של שליחות], אֲבָל לֹא – אינו יכול לזכות להם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְלא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ – יד בניו הקטנים ועבדיו הכנעניים כידו היא, וכשם שאינם יכולים לזכות לעצמם כך אינם יכולים לזכות לאחרים.

גמרא

שנינו במשנה שיש להקנות את מזון השיתוף לכל בני המבוי. אָמַר רַב יְהוּדָה, חָבִית שֶׁל שִׁתּוּפֵי מָבוֹי, צָרִיךְ לְהַגְבִּיהַ אותה מִן הַקַּרְקַע לכל הפחות בשיעור טֶפַח, אבל בפחות מזה הרי היא כמונחת בקרקע, ואין זה מעשה קנין המועיל [ואף שבסתם קנין הגבהה יש צורך בהגבהת שלשה טפחים, לגבי עירוב הקילו חכמים ואמרו שדי בהגבהת טפח (רבינו יהונתן)]. אָמַר רָבָא, הַנֵּי תְּרֵי מִילֵּי – שני דינים אלו, שיפרטם רבא להלן, סָבֵי דְפּוּמְבְּדִיתָא אֲמְרִינְהוּ – זקני החכמים של העיר פומבדיתא אמרו זאת [והם רב יהודה ורב עינא (סנהדרין יז:)], חֲדָא, הָא – הראשון הוא הדין שאמר כאן רב יהודה, שיש להגביה את החבית טפח, וְאִידָךְ – והדין השני הוא, דין זה, שהַמְקַדֵּשׁ, אִם טָעַם מְלֹא לוֹגְמָיו – מלא פיו [ואין צורך שימלא את פיו ממש משני הצדדים, אלא די בכך שיהא בשיעור של מלא צד אחד של פיו (תוספות)], יָצָא, וְאִם לָאו – אם לא שתה שיעור כזה, לֹא יָצָא ידי חובת קידוש, כיון שיש צורך שישתה שיעור חשוב, שדעתו מתיישבת בו.