מסכת עירובין, פרק ז, שיעור 91

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בפרק רביעי: הגמרא דנה באופן ובמקום הנחת המזון של העירוב: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַחוֹלֵק אֶת עֵירוּבוֹ – המחלק את מזון העירוב ומניחו בשני כלים שונים, אֵין עֵירוּבוֹ עֵרוּב, שהרי מהותו של העירוב היא כשמו, עירוב, שכל המזון של כל השכנים מעורב יחד, ואילו באופן זה אין המזון מעורב, ואין כאן עירוב. שואלת הגמרא, כְּמַאן – כדעת מי נאמרה הלכה זו, האם רק כְּבֵית שַׁמַּאי, ומביאה הגמרא את המחלוקת בנידון זה, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, חֲמִשָּׁה בני אדם שֶׁגָּבוּ אֶת עֵירוּבָן, וּנְתָנּוּהוּ בִּשְׁנֵי כֵּלִים חלוקים, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין עֵירוּבָן עֵרוּב. וּבֵית הִלֵל אוֹמְרִים, עֵירוּבָן עֵרוּב. מוסיפים בית הלל ואומרים, אֵימָתַי – באיזה אופן מועיל העירוב אף שהוא בכלים חלוקים, בִּזְמַן שֶׁשְּׁנֵיהֶם [-שני הכלים] נמצאים בְּבַיִת אֶחָד, אֲבָל אם היו מונחים בִּשְׁנֵי בָּתִּים, אֵינוֹ עֵרוּב. ונמצא שדברי שמואל נאמרו כשיטת בית שמאי.

דוחה הגמרא, אֲפִלּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵל – יכול אתה לומר שדברי שמואל נאמרו גם בשיטת בית הלל, עַד כָּאן לָא פְלִיגֵי בֵּית הִלֵל – לא נחלקו בית הלל ואמרו שחלוקת העירוב אינה פוסלת, אֶלָּא דְּמַלְיֵיהּ לְמַנָּא וְאִיִּיתַר – רק באופן שמילא את הכלי בכל הככרות של העירוב, ונשארו מיותרות, כלומר נשארו ככרות שלא נכנסו לכלי הראשון, ומחמת כן הניחם בכלי אחר, וכיון ששני הכלים באותו בית, אין העירוב נפסל. אֲבָל פַּלְגֵּיהּ מִפְלַג – אבל אם מתחילה חילק בכוונה את הככרות לשני כלים שונים, לֹא – אין בית הלל חולקים על בית שמאי, אלא מודים שהעירוב פסול.

אָמַר שְׁמוּאֵל, בַּיִת שֶׁמַּנִיחִין בּוֹ עֵרוּב, אֵין צָרִיךְ לִיתֵּן אֶת הַפַּת, שהרי מהות ה'עירוב' היא שעל ידי שמניחים כולם את מאכליהם באותו בית נחשב כאילו כולם דרים בבית זה, אך בעל אותו בית עצמו אינו צריך לתת מאכל לשם כך, שהרי ממילא הבית שלו.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא במסכת סוכה: גָּרְסִינָן – למדנו בְּמסכת סֻכָּה, תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת, אין לו שם 'בית', ולכן פָּטוּר הוא מִן הַמְּזוּזָה, שנאמר (דברים ו ט) 'וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ', וּפטור מִן הַמַּעֲקֶה, שנאמר (שם כב ח) 'כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ', וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא בִּנְגָעִים, שנאמר (ויקרא יד לה) 'וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת', וְאֵינוֹ נֶחְלַט בְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה, כלומר, אף אם מקומו בעיר המוקפת חומה, אין דינו כשאר בתי העיר, שאם נמכרו ולא נפדו עד תום שנה תמימה אינם נפדים לעולם, אלא בית קטן זה נפדה לעולם, וחוזר לבעליו ביובל, כיון שנאמר בענין זה (שם כה כט) 'וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה', וְאֵין חוֹזְרִין עָלָיו מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה – הבונה בית קטן כזה ולא חנכו, אינו חוזר ממערכות מלחמת הרשות, שנאמר (דברים כ ה) 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ', וְאֵין מְעָרְבִין בּוֹ – אינו צריך להשתתף בנתינת פת לעירוב חצרות, כיון שאין לו חשיבות של בית, אלא נחשב הוא כחלק מהחצר, וְאֵין מִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ – אינו צריך לתת מזון לצורך שיתופי מבואות, וְאֵין מְנִיחִין בּוֹ עֵרוּב – אין מניחים בו את הפת של עירובי חצרות שאספו מכל בעלי הבתים שבחצר, כיון שיש להניח את העירוב בבית שבחצר, ואין לו חשיבות של בית. וְאֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ עִבּוּר בֵּין שְׁתֵּי עֲיָרוֹת, כלומר, שתי עיירות שהמרחק ביניהן גדול ממאה ארבעים ואחת אמה, והיינו יותר משני שיעורים של 'עיבור עיר' [שהוא שבעים אמה ושיריים], ויש באמצע בית, הרי הוא נחשב כחיבור בין שתי העיירות לענין עירוב, והרי הן כעיר אחת [והשובת באחת מהן רשאי להלך את כל העיר השניה, ואלפיים אמה חוצה לה], ואם הוא קטן מארבע אמות על ארבע אמות אין לו חשיבות של בית לענין זה, ואינו מחבר את העיירות. וְאֵין הָאַחִין וְהַשֻּׁתָּפִין חוֹלְקִין בּוֹ, כלומר, כאשר יש חצר הפתוחים אליה כמה בתים, ובאים לחלוק בחצר, הדין הוא שמשיירים לכל בית ארבע אמות סמוך לפתחו, שאינם בכלל החלוקה, ואילו בית זה שאין בו ארבע אמות, אין משאירים לו ארבע אמות סמוך לפתחו. ומבארת הגמרא את הטעם בכל הדינים הללו, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לדינים אלו, הָנָךְ כּוּלְהוּ בַּיִת כְּתִיב בְּהוּ – בכל הדינים הללו שהובאו לעיל נאמרה לשון 'בית', וְהַאי – ומקום זה שהוא פחות מארבע אמות על ארבע אמות, לָאו בַּיִת הוּא – אין לו שם 'בית'.