מסכת עירובין, פרק י, שיעור 119

משנה

משנתנו עוסקת בגזירה שגזרו חכמים על מעשה שאין בו משום טלטול, מחשש שיבא האדם לידי טלטול האסור בשבת: לֹא יַעֲמוֹד אָדָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְיִפְתַּח במפתח את מנעול הדלת הנמצא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אף שהמפתח עצמו נמצא גם הוא ברשות הרבים, ואינו מוציאו מרשות לרשות, ואף אינו מטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים. וכן לא יעמוד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְיִפְתַּח את מנעול הדלת הנמצא בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד. והטעם בשני דינים אלו, כיון שחששו חכמים שמא ישאיר את המפתח בידו, ויכניסו לרשות שהוא נמצא בה, ונמצא שהעבירו מרשות לרשות. אֶלָּא אִם כֵן עָשׂוּ לוֹ מְחִיצָּה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, ובאופן שהמנעול ברשות הרבים יעשו את המחיצה סמוך אליו, ונמצא שאף הוא ברשות היחיד, ובאופן שהמנעול ברשות היחיד, יעשו את המחיצה סמוך למקום עמידת האדם, ונמצא שאף הוא עומד ברשות היחיד, וממילא אף אם יכניס את המפתח למקום עמידתו, אין כאן הוצאה מרשות לרשות, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ לוֹ חכמים החולקים עליו, והרי מַעֲשֶׂה היה בְּשׁוּק שֶׁל פַּטָּמִין [-עופות מפוטמים] שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהָיוּ נוֹעֲלִין את הפתח בשבת, וּמַנִּיחִין אֶת הַמַּפְתֵּחַ בַּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח, אף שהם עמדו בשוק עצמו, והחלון הוא רשות היחיד, ומוכח מכאן שלא סברו לגזירה זו. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּשׁוּק שֶׁל צַמָּרִים הָיָה מעשה זה. [ואף ששווקי ירושלים אינם רשות הרבים אלא כרמלית, מחמת שדלתותיה ננעלות בלילה, מכל מקום כשם שאמר רבי מאיר את דבריו לגבי רשות הרבים ורשות היחיד, כך סובר הוא לגבי כרמלית, וחכמים נחלקו עליו בין ברשויות דאורייתא ובין בכרמלית, והוכיחו את שיטתם ממעשה זה, שהיה בכרמלית (גמרא)].

גמרא

מבאר הרי"ף, 'שׁוּק שֶׁל פַּטָּמִין' האמור במשנה היינו שׁוּק שֶׁל עוֹפוֹת, כִּדְאָמְרִינַן בְּמַסֶּכֶת יוֹם טוֹב (ביצה כט:), הוֹלֵךְ אָדָם אֵצֶל פַּטָּם הָרָגִיל אֶצְלוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, תֵּן לִי תּוֹר אֶחָד אוֹ גּוֹזָל אֶחָד, הרי שלשון 'פטם' נאמרה לגבי מוכרי עופות.

שנינו במשנה, לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים וכו'. מביאה הגמרא ברייתא בענין זה, בשיטת רבי מאיר: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, שַׁעֲרֵי פִּתְחֵי גִּנָּה – מנעול שבפתח הגינה, שהוא גדול מאד, ויש בגובהו של המנעול עשרה טפחים וברוחבו ארבעה, נמצא שהוא 'רשות היחיד', ועומד השער עם המנעול סמוך לרשות הרבים, והגינה עצמה דינה ככרמלית, בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ לָהֶן בֵּית שַׁעַר מִבִּפְנִים, סמוך לשער, שהוא מחשיב את המקום כרשות היחיד, פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל מִבִּפְנִים, כיון שאינו צריך לעמוד ברשות הרבים לצורך הפתיחה והנעילה, אך אינו רשאי לפתוח ולנעול מבחוץ. ואם יש בית שער מִבַּחוּץ, פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל מִבַּחוּץ, אך לא מבפנים. ואם היה בית שער מִכָּאן וּמִכָּאן – מבפנים ומבחוץ, פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל מִכָּאן וּמִכָּאן. אֵין לָהֶן בית שער לֹא כָּאן וְלֹא כָּאן, אֵין פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל לֹא כָּאן וְלא כָּאן. ממשיכה הברייתא ואומרת, וְכֵן חֲנוּיוֹת הפְּתוּחוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, שלפעמים מנעוליהם נמוכים ולפעמים הם גבוהים, בִּזְמַן שֶׁהַמַּנְעוּל לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טפחים, מֵבִיא מַפְתֵּחַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּמַנִּיחוֹ בָּאַסְקוּפָּה [-בסף הדלת], שדינה ככרמלית, ולְמָחָר פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל בּוֹ וּמַחֲזִירוֹ לָאַסְקוּפָּה, כיון שבכך הוא מטלטל מכרמלית לכרמלית, ואף על פי שהוא עומד ברשות הרבים לא גזרו בכך איסור [ואף שלעיל התבאר שרבי מאיר גוזר אף בעומד ברשות הרבים ומטלטל בכרמלית, כמו שמוכח משערי הגינה, מבואר בגמרא שרבי מאיר חזר בו, ואינו גוזר בכרמלית]. בִּזְמַן שֶׁהַמַּנְעוּל לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה, שאז  דינו כרשות היחיד, מֵבִיא מַפְתֵּחַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וּמַנִּיחוֹ בַּמַּנְעוּל עצמו, ולְמָחָר פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל וּמַנִּיחוֹ בִּמְקוֹמוֹ [כטעם שיבואר להלן], דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בִּזְמַן שֶׁהַמַּנְעוּל לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים, אינו נחשב כרשות היחיד, ואינו צריך להניח את המפתח מערב שבת במנעול עצמו, אלא מֵבִיא מַפְתֵּחַ מֵעֶרֶב שַׁבָּת וּמַנִּיחוֹ בָּאַסְקוּפָּה, וּלְמָחָר פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל, וּמַחֲזִיר לָאַסְקוּפָּה, אוֹ בְּחַלּוֹן שֶׁעַל גַּבֵּי הַפֶּתַח. וְאִם יֵשׁ בַּחַלּוֹן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, שאז דינו כרשות היחיד, אָסוּר להניח שם את המפתח, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹצִיא מֵרְשׁוּת הרבים לִרְשׁוּת היחיד.

מקשה הגמרא: הַאי מַנְעוּל הֵיכִי דָּמֵי – מנעול זה של החנות, שנחלקו רבי מאיר וחכמים באופן שהוא למעלה מעשרה טפחים, באיזה אופן מדובר, אִי דְּלֵית בֵּיהּ – אם אין בו רוחב אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טפחים, הרי כיון שהוא גבוה עשרה, מְקוֹם פְּטוּר הוּא, שאין רשות הרבים עולה למעלה מעשרה טפחים, ומדוע אסר רבי מאיר לטלטל לשם את המפתח, והרי מותר לטלטל מהאסקופה, שהיא כרמלית, למקום פטור. וְאִי דְּאִית בֵּיהּ – ואם מדובר באופן שיש בו אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טפחים, אם כן רשות היחיד הוא [שהרי יש רשות היחיד למעלה מעשרה טפחים], אם כן קשה, בְּהָא אָמְרֵי רַבָּנָן – וכי באופן כזה יסברו חכמים שאַף בִּזְמַן שֶׁהַמַּנְעוּל לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל וּמַחֲזִירוֹ לָאַסְקוּפָּה, הָא קָא מְטַלְטֵל מִהאסקופה, שהיא כַּרְמְלִית לִמקום המנעול, שהוא רְשׁוּת הַיָּחִיד, ודבר זה אסור מדרבנן.

מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, לְעוֹלָם מדובר באופן דְּלֵית בָּהּ – שאין במנעול אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה, וְיֵשׁ בָּהּ לַחֲקוֹק וּלְהַשְׁלִימוֹ לְאַרְבָּעָה – אך יש בעובי הדלת מקום לחקוק סמוך לראש המנעול, ולהשלים את מקום המנעול לארבעה על ארבעה, ובזה נחלקו, רַבִּי מֵאִיר סָבַר, חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים – מחשיבים את המקום כאילו חקקו בו והשלימו את המנעול לארבעה על ארבעה, ודינו כרשות היחיד, ולכן אמר שיניח את המפתח במנעול עצמו, ולא באסופה. וְרַבָּנָן סָבְרֵי – ואילו חכמים סוברים, שאֵין חוֹקְקִין לְהַשְׁלִים, וכיון שעתה אין במנעול ארבעה על ארבעה, נשאר דינו כמקום פטור, ומותר לטלטל מהאסקופה אליו.