מסכת ערכין, פרק ד, משנה א
פרק ד, משנה א: הֶשֵּׂג יָד, בַנּוֹדֵר. וְהַשָּׁנִים, בַּנִּדָּר. וְהָעֲרָכִים, בַּנֶּעֱרָךְ, וְהָעֵרֶךְ, בִּזְמַן הָעֵרֶךְ. הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר כֵּיצַד, עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי. וְעָשִׁיר שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר:
פרק ד, משנה א: בפרשת ערכין מצאנו ארבעה דינים, ומשנתנו מבארת תחילה במי נאמר כל אחד מהם, ולאחר מכן יבוארו פרטי הדינים בכל אחד מהם: 'הֶשֵּׂג יָד', והיינו שמעריכים את הממון לפי עניות או עשירות, הוא דין בַנּוֹדֵר (מכנה אותו המשנה 'נודר', ולא 'מעריך', כיון שכך היא לשון הפסוק, שנאמר (ויקרא כז ח) 'עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן'). וְהַשָּׁנִים, שמעריכים את הממון לפי גילו של האדם, הוא דין בַּנִּדָּר – באדם שאותו העריכו (ואגב כך שכינתה המשנה את המעריך בלשון 'נודר', כינתה גם את הנערך בלשון 'נידר'). וְהָעֲרָכִים, שיש שינוי בין איש לאשה, הוא דין בַּנֶּעֱרָךְ – באדם שאותו העריכו. וְהָעֵרֶךְ המשתנה לפי גילו של הנערך, הוא בִּזְמַן הָעֵרֶךְ – בזמן שנדר לתת את ערכו, ולא בזמן התשלום.
מבארת המשנה את הדין הראשון: הֶשֵּׂג יָד בַּנּוֹדֵר כֵּיצַד, עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר – שהתחייב לתת ערכו של אדם מסוים עשיר, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, כיון שהוא עצמו עני. וְעָשִׁיר שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר:
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
