מסכת ערלה, פרק ב, משנה יב
משנה יב: יוֹעֶזֶר אִישׁ הַבִּירָה הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאָמַר, שָׁאַלְתִּי אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן עוֹמֵד בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח, וְאָמַר, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ:
משנה יב: משנתנו ממשיכה את הנידון שהתבאר במשנה הקודמת, בענין שאור של איסור ושאור של היתר שהחמיצו את העיסה: יוֹעֶזֶר אִישׁ הַבִּירָה הָיָה מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי, וְאָמַר, שָׁאַלְתִּי שאלה זו אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, שהיה בן בנו של הלל הזקן, כשהיה עוֹמֵד בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח, וְאָמַר, לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר, עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כְדֵי לְחַמֵּץ, וכדעת חכמים במשנה הקודמת, וכיון שיועזר היה מבית שמאי והביא הלכה זו מבית הלל, זו ראיה שאף בית שמאי קיבלו הלכה זו מבית הלל והורו כדבריהם.
