משנה א: גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים. הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים, אוֹמְדִים אוֹתָהּ כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְנוֹתֵן לָעֲנִיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, נוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה:

משנה א: גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לֻקַּט תַּחְתָּיו, כלומר, אדם שהערים את גדיש התבואה שלו על גבי קרקע שעדיין לא ליקטו שם העניים את שיבולי הלקט שלהם, קנסוהו חכמים ואמרו שכָּל הַנּוֹגֵעַ בָּאָרֶץ, הֲרֵי הוּא שֶׁל עֲנִיִּים, ואפילו אם הגדיש גדיש של חיטים על גבי לקט של שעורים, שניתן לדעת מהו הלקט, מכל מקום קנסוהו שכל החיטים הנוגעות בארץ יהיו לעניים [ותבואה זו פטורה ממעשר, כדין תבואה של הפקר, כיון שהפקר בית דין הפקר]. הָרוּחַ שֶׁפִּזְּרָה אֶת הָעֳמָרִים על גבי הלקט, והתפזרו שם גם שיבולים, ואין ידוע מהו הלקט, אוֹמְדִים אוֹתָהּ – משערים את התבואה של אותה שדה, כַּמָּה לֶקֶט הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, והיינו השיעור הרגיל ליפול בשעת קצירה וְנוֹתֵן שיעור זה לָעֲנִיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אין דבר זה צריך אומד, אלא שיעור קצוב יש לזה, שנוֹתֵן לָעֲנִיִּים בִּכְדֵי נְפִילָה, והיינו ארבעה קבין לכור זרע, והוא אחד מארבעים וחמשה: