משנה ה: שְׁנֵי עֳמָרִים, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט, וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט. שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט, וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן לֶקֶט. אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה, לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה, לְבַעַל הַבָּיִת:

משנה ה: משנתנו מבארת שבין לענין שכחה ובין לענין לקט, אם היתה זו כמות גדולה, רשאי בעל הבית ליטול זאת לעצמו, ואין זה בכלל מתנות עניים: השוכח שְׁנֵי עֳמָרִים, הרי זו שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה – אם שכח שלשה עומרים, אֵינָן שִׁכְחָה. השוכח שְׁנֵי צִבּוּרֵי [-ערימות] זֵיתִים וְחָרוּבִין, הרי זו שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי הוּצְנֵי [-גבעולי] פִשְׁתָּן [באופן שזרעם לאכילה, שאז שייך בהם דין מתנות עניים], הרי זו שִׁכְחָה, וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה. שְׁנֵי גַרְגְּרִים – שני ענבים, פֶּרֶט, הניתן לעניים, וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט. שְׁנֵי שִׁבֳּלִים שנפלו לקוצר תוך כדי קצירתו, הרי זה לֶקֶט, וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן לֶקֶט. מסיימת המשנה ואומרת, כל הדינים האֵלּוּ, ששנים לעניים ושלשה לבעל הבית, הם כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל. וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׁלשָׁה, לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה, לְבַעַל הַבָּיִת: