מסכת פסחים, פסקי הלכות, פרק ב (ג)

(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

ל. גוי שהלוה ממון לישראל, והפקיד הישראל בידו חמץ כמשכון להלואה, ואמר לו שאם לא ישלם לו את החוב בזמנו יקנה מעכשיו את החמץ, ולא פרעו, אף אם עבר עליו הפסח מותר החמץ באכילה ובהנאה.

לא. ניתן לאפות 'מצת מצוה' לליל פסח מכל אחד מחמשת מיני דגן, שהם חטים, שעורים, כוסמין שזהו מין חטים], שבולת שועל ושיפון שהם ממין שעורים]. אך לא באורז ודוחן וכדומה, שאינם מחמיצים לעולם.

לב. יוצאים ידי חובת אכילת מצת מצוה במצה של דמאי, מעשר ראשון שהופרשה ממנו תרומת מעשר, מעשר שני והקדש שנפדו. וכהנים אף בחלה ותרומה.

לג. אין יוצאים ידי חובת אכילת מצת מצוה במצה שיש עבירה באכילתה, כגון טבל, מעשר ראשון שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר, מעשר שני חוץ לירושלים שלא נפדה, הקדש שלא נפדה.

לד. מצת מצוה צריכה להיאפות לשם מצוה, ולכן אם אפה אדם מצות כדי להקריבם עם קרבן תודה או נזיר שהוא חייב בהם, אף אם לא הביאם לבסוף עם הקרבן אינו יכול לצאת בהם ידי חובת מצת מצוה. אך אם אפאם כדי למוכרם בשוק לשם קרבנות אלו, יוצאים בהם ידי חובת מצת מצוה, כיון שבודאי היתה בדעתו שאם ישארו בידו ישתמש בהם למצת מצוה.

לה. אסור ללוש עיסה של מצות במים פושרים, כיון שהם ממהרים את החימוץ, אלא במים צוננים בלבד.

לו. מותר ללוש את העיסה להכנת המצות במים המעורבים במי פירות, כגון יין ושמן ודבש, אך אין יוצאים בה ידי חובת מצת מצוה בלילה הראשון, כיון שאין זה 'לחם עוני' אלא מצה עשירה.

לז. עיסה שלשו אותה במי פירות בלבד, כגון יין שמן או דבש, ללא מים, אינה מחמיצה. ואם היו מעורבים בה מים, אף שאין חייבים על חימוצה כרת, אסורה באכילה.

לח. מצת מצוה צריכה להיות 'לחם עוני', ולכן אין יוצאים ידי חובה במצה שעיסתה נחלטה ברותחים, ולא באשישה יש אומרים מצה גדולה ביותר, ויש אומרים מצה שנילושה בדבש], אמנם אין צורך לעשות את המצות מקמח מעורב בסובין, אלא מותר לעשותה אף מקמח נקי ביותר.

לט. מותר לאפות ביום טוב אפילו כמות גדולה של פת, אך בפסח אין אופים יותר משיעור שיש בו חיוב הפרשת חלה, מחשש שתבא העיסה לידי חימוץ.

מ. אין לאדם לעשות את מצותיו מצויירות, שמא מתוך ששוהה בציוריהם, תחמיץ העיסה, ואפילו אם עושה זאת במהירות על ידי דפוס, אסור. אך לנחתומים, שהכל יודעים שעושים זאת על ידי דפוסים, מותר. בין כך ובין כך יוצאים בהם ידי חובת אכילת מצת מצוה.

מא. חיוב הפרשת חלה הוא רק מעיסה שמיועדת לאפיית 'לחם', ונאפתה בתנור או בקדירה, אבל אם הכין עיסה מטוגנת בדבש, או רכה מאד ועשויה כספוג, או מטוגנת במחבת, ואפאן בחום השמש, פטורה מחלה.

מב. עיסה העשויה מחולין ותרומה המעורבים יחד, פטורה מחלה.

מג. מצה העשויה בקדירה, ומצה שאינה אפויה כל צרכה, אך כששוברים אותה אין חוטים של בצק נמשכים ממנה, יוצאים בה ידי חובת מצה בפסח.

מד. מצה העשויה מבלילה רכה, ואפויה בתוך גומה שבקרקע, ושמרה היטב שלא תחמיץ, יוצאים בה ידי חובה, ומברכים עליה המוציא וברכת המזון.

מה. מצה אפויה שנמחתה במים לגמרי, אין יוצאים ידי חובה באכילתה. אך אם רק התבשלה או התרככה במים, מותר לזקן או חולה לאוכלה כך, ויוצא בה ידי חובה.

מו. יוצאים ידי חובת אכילת מרור בחזרת חסה], עולשין, תמכא, חרחבינא ומרור, והאוכל כזית מרור מכמה מיני מרור שונים, יצא. ובאכילת העלים יש צורך שיהיו לחים, ובאכילת הקלחים יוצאים אף אם הם יבשים. ואין יוצאים בהם ידי חובה כשהם שלוקים, כבושין או מבושלים.

מז. מצוה לקיים אכילת מרור בחסה, כיון שנרמז בכך שה' חס על ישראל. ועוד, כשם שהחסה בתחילתה היא רכה ואחר כך מתקשה, כך מצרים בתחילה קירבו את ישראל ברכות, ואחר כך נעשו קשים.

מח. יוצאים ידי חובת אכילת מרור בדמאי, במעשר ראשון שהופרשה ממנו תרומת מעשר, ובמעשר שני והקדש שנפדו.

מט. בימות הפסח אסור לשרות מורסן פסולת קמח] במים לצורך תרנגולים, כיון שהוא יחמיץ, אך מותר לשרותו ברותחים, כיון שבכך נמנעת החמצתו. וכן אשה לא תשרה את המורסן במים כדי להשתמשו בו במרחץ, אך רשאית לשפשף בו את גופה כשהמורסן יבש, אף שגופה רטוב.

נ. אסור ללעוס בפסח חיטים כדי להניח על גבי מכה שבגוף, כיון שהם יחמיצו.

נא. בצק אפוי, אף אם בישלו אחר כך, אינו מחמיץ לעולם. וכן בצק שנחלט ברותחים, אינו מחמיץ.

נב. אם נטף דלף מים על גבי קמח, טיפה אחר טיפה ללא הפסקה, אינו מחמיץ.