מסכת פסחים, פסקי הלכות, פרק ב (ד)
(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
נג. אסור להניח בקדירה קליות, כדי שישאבו את הזוהמה, מחשש שלא נקלו היטב, והחלק שנשאר חי יחמיץ.
נד. אסור לרחוץ את השעורים בפסח. ואם רחצם, והגיעו לשיעור שאם יניחום על פי האבוב יתבקעו מעצמם, אסורות. ויש מתירים אם לא התבקעו ממש. ואם מצאום בתוך התבשיל, אין התבשיל נאסר אלא אם כן התבקעו ממש.
נה. המדקדק במצוות, לא ישרה במים אפילו חיטים קשות, מחשש לחימוץ.
נו. בזמן הזה, שאין בקיאים, אסור לרחוץ את התבואה לפסח, ואף לא לחלוט ברותחין.
נז. קמח שאופים ממנו מצות מצוה ללילה ראשון של פסח, צריך שמירה מזמן קצירה, שלא יבואו עליו מים.
נח. בגד שאבד בו חוט של כלאיים, אסור למוכרו אפילו לגוי, מחשש שימכרנו לישראל, וכן לא יעשנו מרדעת לחמור, שמא לאחר זמן ישכח שיש בה כלאיים, אך רשאי לעשות ממנו תכריכים למת, הפטור מהמצוות.
נט. חיטים שנרטבו במים לפני פסח, יש למוכרם מעט מעט לישראלים קודם הפסח, בשיעור שיסיימו את אכילתם קודם הפסח. אבל לא ימכרם לגוי, שמא ימכור אותם לישראל.
ס. אסור לתת בפסח קמח ומים וחומץ לתוך הקדירה, אף אם נותן תחילה את הקמח ואחר כך את החומץ, מחשש להחמצה. אבל מותר לעשות זאת בקמח של מצה שכבר נאפתה, וחזרו וטחנוה.
סא. אסור לתת קמח לתוך החרוסת, שיש בה חומץ, כיון שמחמת חריפותה מחמיץ הקמח, ואם נתן – ישרף מיד.
סב. אסור לתת קמח לתוך החרדל, מחמת שחריפותו ממהרת את ההחמצה, ואם נתן – יאכל מיד, קודם שיחמיץ.
סג. אסור לבשל את קרבן הפסח במים, בשמן או דבש, ואף לא במי פירות. אבל מותר לסוך אותו בשעת צלייתו בשמן, דבש או מי פירות, וכן מטבלים בהם את הבשר בעת אכילתו.
סד. אופה המצנן את ידיו במים בעת לישת הבצק, לא ישפוך את המים במקום שהם נקוים, מחשש החמצה, אלא ישפכם במקום מדרון.
סה. אין לשים עיסה של מצות במקום שהשמש זורחת בו, וביום מעונן אין אופים כלל תחת כיפת השמים.
סו. ולא במים חמים, ולא במים שנשאבו בו ביום, שעדיין הם חמים קצת, אלא במים שלנו לילה שלם בכלי, כדי שיצטננו.
סז. לא תניח האשה את העיסה של המצה באמצע העריכה ותתעסק בדבר אחר, מחשש שתחמיץ בינתיים.
סח. אשה שיש לפניה כלי מלא מים ומשתמשת בהם לצנן את ידיה, לא תשתמש בהם לקטף את פני העיסה, כיון שהם מתחממים מידיה, וכשתקטף בהם את העיסה הרי היא ממהרת את החמצתה.
סט. עיסה שנילושה במים חמים ואפו ממנה מצות, אסורות באכילה.
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת פסחים, פרק שלישי (א)
א. חמץ המעורב בתבשיל, וכן חמץ שאינו ראוי לאכילה, אין בהם איסור תורה של 'בל יראה', אך חכמים אסרו להשהותם בפסח, ויש לבערם קודם הפסח.
ב. האוכל תבשיל שמעורב בו חמץ, אם יש בחמץ לבדו שיעור כזית ונאכל בכדי אכילת פרס, חייב מלקות. ואם שיעור החמץ שבתבשיל פחות מזה, אינו לוקה, אך הדבר אסור.
ג. בצק המונח בסדקי הכלי, אם היה מונח במקום שאינו עשוי לחיזוק הכלי, חייב לבערו. ואם היה במקום העשוי לחזקו, אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער. ואם לאו, הרי הוא בטל, ואין חייב לבערו.
ד. בצק שבסדקי הכלי במקום העשוי לחזק, אם עתיד להוציאו אינו נחשב כחלק מהכלי, ואם נגע שרץ בבצק, אין הכלי נטמא. אך אם אינו עתיד להוציאו, הרי הוא כחלק מהכלי, ונגיעת שרץ בו נחשבת כנגיעה בכלי עצמו, ונטמא.
ה. בצק שאין ניכר עליו אם החמיץ או לא, אם יש בצק אחר שנילוש באותה שעה, והחמיץ, הרי אף בצק זה בחזקת חמץ. ואם אין שם בצק אחר, אם עבר זמן של מהלך מיל, הרי היא בחזקת חמץ.
ו. קערה של מעבדי עורות, שנותנים לתוכה קמח, אם נתן לתוכה עורות, אפילו שעה אחת, אינו צריך לבער. ואם לא נתן לתוכו עורות, אם עדיין לא עברו שלשה ימים מנתינת הקמח, חייב לבער. ואם כבר עברו שלשה ימים, אין חייב לבער.
ז. פת מעופשת וכדומה, שאינה ראויה לאכילת אדם, אם היא ראויה לאכילת כלב, חייבת בביעור. ואם אינה ראויה אפילו לאכילת כלב, מותר לקיימה.
חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה."
(ספר יוחסין)
