מסכת פסחים, פסקי הלכות, פרק י
(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. בערב פסח, חצי שעה קודם זמן מנחה קטנה, אסור לאדם לאכול עד שיכנס יום טוב, כדי שיאכל את המצה לתאבון.
ב. ואם התחיל לאכול הזמן המותר, ונמשך בסעודתו עד שהחשיך היום, פורס מפה על הפת, ומקדש על היין, וממשיך בסעודתו.
ג. האוכל בערבי שבתות וימים טובים, וגמר סעודתו קודם שהחשיך היום, צריך שתי כוסות של יין, על הראשונה מברך ברכת המזון, ועל השניה אומר קידוש.
ד. אין אומרים שתי ברכות על כוס אחת, כגון ברכת המזון וקידוש, לפי שאין עושים מצוות חבילות חבילות, אבל כששתי הברכות הן מאותו ענין, כגון קידוש והבדלה, אומרים את שתיהן על כוס אחת.
ה. כל אדם מישראל, אפילו עני ביותר, חייב לאכול בהסבה בלילה זה.
ו. כל אדם מישראל חייב בשתיית ארבע כוסות יין בלילה זה, ואם הוא עני, צריכים גבאי הצדקה לתת לו יין לכל הפחות בשיעור זה.
ז. בערבי שבתות וימים טובים מותר לאכול אפילו לאחר זמן מנחה קטנה.
ח. האוכל סעודה בשבת, והחשיך היום ויצאה השבת, יכול להמשיך בסעודה כרצונו, ורק לאחריה להבדיל.
ט. אין האדם יוצא ידי חובת קידוש בשבת ויום טוב אלא אם כן אכל מיד אחר כך באותו מקום ממש, ולא בבית או חדר אחר, ואפילו לא בפינה אחרת של אותו חדר (ויש אומרים שדי בכך שרואה את מקומו הראשון).
י. המברך ברכה ראשונה על אכילת מאכל בבית אחד והלך לבית אחר, צריך לחזור ולברך שם, כיון שהעקירה לביתו נחשבת כהיסח הדעת. ואפילו במאכל שצריך לחזור למקומו הראשון כדי לברך ברכה אחרונה הדין כן.
יא. אבל אם עבר מפינה לפינה באותו חדר, אין זה היסח דעת, ואינו צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה.
יב. ואם הניח מקצת חברים במקום הסעודה, מותר לצאת ממקומו, וכשחוזר אינו צריך לברך שוב ברכה ראשונה.
יג. המברך בורא פרי הגפן על שתיית יין, ואחר כך הביאו לו יין נוסף ושונה מהראשון, מברך עליו 'הטוב והמטיב'.
יד. אם חל יום טוב ביום ראשון, מברך במוצאי שבת על כוס אחת, ואומר את הברכות בסדר זה: הגפן, קידוש, בורא מאורי האש, הבדלה, שהחיינו.
טו. במוצאי שבת מברכים תחילה על הבשמים, ואחר כך על האש.
טז. השותה יין בתוך הסעודה, וחשב שלא לשתות יותר, ואחר כך נמלך בדעתו לשתות שוב, צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה.
יז. השותה יין בתוך הסעודה, ומברך ברכת המזון על הכוס, צריך לחזור ולברך עליה 'הגפן' לפני שתייתה, כיון שברכת המזון נחשבת היסח הדעת.
יח. מצוה מן המובחר לברך 'בורא מאורי האש' במוצאי שבת על אבוקה, ולא על נר יחיד.
יט. בברכת הבדלה אין לפחות משלשה הבדלות ואין להוסיף על שבע, ונוהגים לומר שלש הבדלות אלו 'בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים', ומסיימים מעין הברכה סמוך לחתימה ואומרים 'בין יום השביעי לששת ימי המעשה'.
כ. בברכת קידוש והבדלה שבין שבת ליום טוב גם כן יש לומר מעין הברכה סמוך לחתימתה, ולכן יש לומר 'בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת'.
כא. ברכת החתימה של ההבדלה היא 'ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול'.
כב. מצוות הבדלה נוהגת במוצאי שבתות, יום הכפורים וימים טובים, אפילו אם יום טוב חל ביום ראשון. אך אין מבדילים במוצאי יום טוב החל ביום שישי.
כג. גם ביום טוב שחל באמצע השבוע אומרים נוסח זה של 'בין יום השישי לששת ימי המעשה', כיון שאומר בכך את מנין ההבדלות שיש בבריאה.
כד. בלילות שבתות וימים טובים מצוה לקדש על כוס של יין, ויש להזכיר בברכת המזון של שבת 'רצה והחליצנו', ובשל יום טוב 'יעלה ויבא'.
כה. אדם היושב בסעודה ביום שישי, יכול לקדש מיד בבין השמשות, ואינו צריך להמתין שיהא ודאי לילה.
כו. האוכל סעודה בשבת ויצאה שבת, אינו צריך להפסיק בסעודתו, אלא מסיים סעודתו אפילו לאחר חשיכה, ואחר כך מבדיל. אמנם אם היה יושב לשתות יין או שיכר, צריך להפסיק כשיצאה שבת, ולהבדיל.
כז. מותר לשתות מים לאחר שיצאה שבת, אף קודם הבדלה.
כח. לאחר שיצאה שבת אסור להתחיל לאכול קודם הבדלה.
כט. האוכל ביום חול אכילת עראי, פטור מן המעשר. אבל בשבת, אפילו אכילת עראי נחשבת כקבועה וחשובה, וחייבת במעשר. ומותר לעשר בבין השמשות פירות דמאי, אך אסור לעשר בזמן זה טבל ודאי.
ל. אדם שאכל בליל שבת באיסור קודם קידוש, רשאי לקדש לאחר מכן במשך הלילה, ואינו צריך להמתין לבוקר.
לא. אדם שלא קידש בליל שבת, מקדש בבוקר, ואומר את נוסח הקידוש של הלילה.
לב. אדם שאכל באיסור קודם הבדלה, רשאי להבדיל.
לג. אדם שלא הבדיל במוצאי שבת, מבדיל ביום ראשון, או אף לאחר מכן באחד מימות השבוע, אך אינו מברך 'בורא מאורי האש'.
לד. מבדילים במוצאי שבת על יין, ומי שאין לו יין יכול להבדיל על חמר מדינה.
לה. המבדיל בתפילה באמירת 'אתה חוננתנו', צריך לחזור ולהבדיל על הכוס.
לו. מצוה לקדש בשבת על היין, בין בלילה ובין ביום. בלילה מברך 'הגפן' וברכת 'אשר קדשנו במצוותיו ורצה בנו', וביום מברך רק 'הגפן'.
לז. מי שהיין חביב לו יותר, יקדש על היין. ומי שהפת חביבה לו יותר, יקדש על הפת.
לח. ברכת המזון על הכוס אינה אלא על יין, אמנם אם קבע סעודתו על השיכר, מברך עליו ברכת המזון.
לט. המקדש צריך לשתות מהיין לפחות שיעור מלא לוגמיו (והיינו מלא צד אחד של פיו), ואם שתה פחות מכך, לא יצא.
מ. כוס יין שטעמו ממנה, נפגמה, ואין לברך עליה ברכת המזון, ולא לקדש או להבדיל עליה.
מא. אין מקדשים על יין שריחו רע, או שנשאר מגולה אף אם סיננו במסננת.
מב. מקדשים על יין שבא עתה מהגת, ורשאי אדם לסחוט אשכול ענבים מערב שבת, ולקדש עליו בלילה.
מג. מקדשים על יין הנעשה מצימוקים, ובתנאי שנעשו מענבים שיש בהם לחלוחית, ואז ניתן להשרותם במים ולקדש על מים אלו. אך אם התייבשו לגמרי, אין מקדשים על המים ששרו אותם בהם.
מד. אין מברכים על יין ברכת המזון עד שימזגוהו במים, כדי להפיג את חוזקו (וזהו ביינות שלהם שהיו חזקים ביותר).
מה. יין שיש לו ריח של חומץ, כל זמן שטעמו כשל יין, מקדשים עליו, ומברכים עליו בורא פרי הגפן.
מו. שמרים של יין שמזג עליהם האדם מים, אף שיש למים אלו טעם של יין, אין מברכים עליהם בורא פרי הגפן, אלא שהכל נהיה בדברו.
מז. בערב פסח מותר לאכול פירות, קטניות ובשר וכדומה, שאינם משביעים כל כך.
מח. אכילת מצה בליל פסח צריכה להיעשות בהסבה, דרך חירות, אך אכילת המרור אינה צריכה להיעשות בהסבה, שהרי זהו זכר לעבודת הפרך.
מט. שתיית ארבע כוסות של יין בליל פסח צריכה להיעשות בהסבה.
נ. 'הסבה' צריכה להיעשות בהישענות על צד שמאל, ולא על צד ימין, ולא בשכיבה.
נא. אשה פטורה מהסבה, אך אשה חשובה שדרכה להסב, חייבת בהסבה.
נב. בן היושב אצל אביו, צריך להסב, וכן שמש לפני בעל הבית צריך להסב. אך תלמיד היושב אצל רבו לא יסב.
נג. נשים חייבות בשתיית ארבע כוסות בליל פסח, אף שזו מצוות עשה שהזמן גרמא, לפי שאף הן היו באותו הנס.
נד. ארבע כוסות אלו, יש צורך שיהא בהם שיעור רביעית.
נה. השותה את ארבע הכוסות ללא מזיגת מים (ביין שלהם שהיה חזק ביותר), יצא ידי חובת ארבע כוסות, אך אין זו מצוה מן המובחר, לפי שאין זו דרך חירות.
נו. השותה ארבע כוסות אלו בזו אחר זו, ולא על הסדר שתקנו חכמים, יצא ידי שתיית כוס אחת בלבד, וצריך לשתות עוד שלש כוסות כסדר שתקנו חכמים.
נז. יכולים בני אדם רבים לצאת ידי חובה בשתייה מאותו הכוס, ובתנאי שכל אחד ישתה רוב רביעית.
נח. ילדים אינם חייבים בשתיית ארבע כוסות, אלא מחלק להם אביהם קליות ואגוזים, כדי שלא יירדמו, וישאלו מה נשתנה.
נט. נוטלים את הקערה בליל פסח מהשולחן קודם האכילה, כדי שלא יאכלו הילדים הרבה, ולא יישנו.
ס. חייב אדם לשמח את בני ביתו בשלשת הרגלים, את בניו הגדולים ועבדיו משמח בשתיית יין, ואת הנשים בבגדים נאים.
סא. כל אחת מארבע הכוסות היא מצוה בפני עצמה, ולכן יש לברך על כל אחת ואחת 'בורא פרי הגפן'. (כן פסק הרמ"א, ולדעת השלחן ערוך מברך רק על הראשון והשלישי).
סב. יש לברך 'על הגפן' אחרי הכוס השניה, ופעם נוספת אחרי הכוס הרביעית. (ולהלכה פסקו השלחן ערוך והרמ"א שמברך רק אחרי הרביעית).
סג. בנוסח ברכת הקידוש יש לברך תחילה על היין, ואחר כך על היום.
סד. לאחר שתיית הכוס הראשונה אוכל ירק בדרך טיבול כדי שיהיו שני טיבולים. ואם אין לו ירק אחר, רשאי לאכול מרור, ומברך עליו 'בורא פרי האדמה' ו'על אכילת מרור', ואחר אכילת המצה אוכלו שוב ללא ברכה.
סה. באכילת מרור יש להטבילו בחרוסת.
סו. במקדש היו מביאים לפני בעל הבית את קרבן הפסח, ובזמן הזה מביאים שני תבשילים, מכל מין שהוא, ואפילו דג וביצה המבושלים יחד נחשבים כשנים לענין זה, אחד זכר לקרבן פסח ואחד זכר לקרבן חגיגה.
סז. אם בירך 'בורא פרי האדמה' על הירק שבתחילת הסעודה, אינו חוזר ומברך על המרור, אלא מברך עליו רק 'על אכילת מרור'.
סח. יש לאכול את המצה בפני עצמה, ואת המרור בפני עצמו, ואחר כך לאכול את שניהם יחד, כמנהגו של הלל הזקן, זכר למקדש.
סט. כל האוכל מאכל שטיבולו במשקה, צריך נטילת ידים.
ע. לא ישהה אדם את המרור כשהוא טבול בחרוסת, כדי שלא תפוג מרירותו לגמרי.
עא. הנוטל ידים בפעם הראשונה שאוכלים ירק על ידי טיבול, צריך לחזור וליטול ידיו לפעם השניה, שאוכלים מרור על ידי טיבול (או לאכילת המצה), כיון שאמירת ההגדה וקריאת ההלל שבינתיים נחשבים כהפסק.
עב. צריך להניח מצה ומרור רק לפני מי שאומר את ההגדה, והוא נותן לכל המסובים.
עג. כיון שהמצה מכונה 'לחם עוני' יש לברך 'על אכילת מצה' ולאכול ממצה שהיא שבורה, ולא שלימה. וכדי שיהא 'לחם משנה' מצרפים אליה מצה נוספת שלמה.
עד. חיוב ברכה על 'לחם משנה' הוא בין בשבת ובין ביום טוב.
עה. יש לערב בחרוסת תפוחים, זכר לכך שהיו נשות ישראל יולדות במצרים תחת התפוח, ושתהא החרוסת סמיכה ועבה, זכר לטיט שהשתעבדו בו ישראל במצרים. ושיהיו בה תבלינים, כגון קנמון, זכר לתבן.
עו. לאחר שתיית כוס שני שואל הבן 'מה נשתנה'. ואם אין בו דעת לשאול מעצמו, אביו מלמדו לשאול. ולפי גודל דעתו של הבן, כך אביו מלמדו.
עז. מי שאין לו בן היכול לשאול, אשתו שואלתו. ואם אין לו אשה, הוא עצמו שואל. ואפילו שני תלמידי חכמים, שואלים זה את זה.
עח. ובנוסח השאלות מזכירים כמה שינויים: שבלילה זה חייבים להטביל שתי פעמים, שאוכלים רק מצה, שאוכלים מרור ולא ירקות אחרים, שאוכלים בשר צלוי. בזמן הזה, שאין אוכלים קרבן פסח, לא ישאל שאלה זו. (ויש אומרים ששואלים גם מדוע בלילה הזה כולנו מסובים).
עט. בנוסח אמירת ההגדה צריך להתחיל באמירת הפסוקים 'ארמי אובד אבי וירד מצרימה', ולומר עד סוף הפרשה. ופותח ב'גנות', והיינו 'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו', ו'עבדים היינו'.
פ. צריך לומר בפסח 'פסח' 'מצה' 'מרור', ואם לא אמר כן לא יצא ידי חובתו, וכשאומר מצה ומרור, יגביהם, אך כשאומר 'פסח' לא יגביה את הבשר שהוא זכר לקרבן פסח, שלא ייראה כאוכל קדשים בחוץ.
פא. לאחר נוסח זה של ההגדה, אומר 'לפיכך אנחנו חייבים להודות' וכו' ומתחיל באמירת פרקי ההלל, עד 'חלמיש למעינו מים', ומברך 'בא"י אמ"ה אשר גאלנו וגאל את אבותינו כו' כן ה' אלוקינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים' וכו', וחותם 'ברוך אתה ה' גאל ישראל'.
פב. צריך האדם לומר את הפסוק 'ואותנו הוציא משם' וגו', כדי להראות שאנו מרגישים שלולא גאולת ה' אף אנו היינו נשארים במצרים.
פג. בברכת קריאת שמע שבשחרית, ובברכת ההלל, חותמים 'גאל ישראל', על גאולת מצרים שהיתה, ואילו בברכת הגאולה שבתפלת שמונה עשרה חותמים 'גואל ישראל', לשון בקשת רחמים על הגאולה שתהיה לעתיד לבא.
פד. בנוסח ברכת הקידוש אומרים 'אשר קִדְּשָׁנוּ במצוותיו', ואילו בנוסח התפילה אומרים 'קַדְּשֵׁנוּ במצוותיך', לשון בקשת רחמים.
פה. צריך האדם להזכיר יציאת מצרים בקידוש של שבת, בין בתפילה ובין על הכוס.
פו. בנוסח התפילה, בבקשת הצמחת קרן דוד חותמים 'מצמיח קרן ישועה', ובברכת ההפטרה חותמים 'מגן דוד'.
פז. בתפילות ובקידוש של שבת אומרים 'מקדש השבת', ובתפילות ובקידוש של יום טוב אומרים 'מקדש ישראל והזמנים'.
פח. לאחר הסעודה מוזגים לו כוס שלישית, ומברך עליה ברכת המזון. ומוזגים לו כוס רביעית, ומסיים עליו את אמירת ההלל, ומברך ברכת 'יהללוך' שבסוף ההלל.
פט. בין כוס ראשונה לשניה, ובין שניה לשלישית, רשאי לשתות כרצונו. אך בין שלישית לרביעית, לא ישתה, מחשש שישתכר וישכח לגמור את ההלל.
צ. רשאי האדם להוסיף 'כוס חמישית', ואומר עליה הלל הגדול, וזהו פרק קל"ו שבתהילים.
צא. לאחר אכילת מצת המצוה שבסוף הסעודה, זכר לקרבן פסח, אסור לאכול ולשתות שום דבר, מלבד שתי הכוסות שתקנו חכמים, וכן מותר לשתות מים.
צב. אם נרדמו מקצת המסובים באמצע אכילת מצת האפיקומן, רשאים להמשיך ולאכול, אך אם נרדמו כולם, אינם רשאים להמשיך ולאכול. אך אם רק התנמנמו כולם, ממשיכים לאכול.
צג. מי שיש לו רק כזית של מצת מצווה, יברך המוציא ויאכל מצה רגילה, ובסוף הסעודה יברך 'על אכילת מצה' ויאכל את מצת המצווה, ואחר כך אוכל מרור, ואוכל את ה'כורך' ממצה רגילה.
צד. מי שאין לו יין בליל פסח, יקדש על מצות, ויברך המוציא ויבצע את הפת, ויאחז בפת הבצועה ויאמר ברכת הקידוש, ואחר כך מברך על אכילת מצה, ואוכלה, וממשיך את הסדר עד 'גאל ישראל', ומברך על המרור וממשיך כסדר.
צה. הרוצה לערוך את הסדר בכמה בתים, יעשה תחילה את כל הסדר בביתו עד אחרי ברכת המזון, ואחר כך יבוא לכל בית ויקדש על היין, וישתו השומעים את היין, ויערכו את הסדר, ואילו הוא לא יאכל ולא ישתה עמהם, וכן יעשה בכל בית ובית, ובסוף חוזר לביתו, וגומר את ההלל ושותה את הכוס הרביעית. וכן יכול הוא תחילה לקדש בכל הבתים ולא לטעום שם כלום, ואחר כך לבא לביתו ולערוך את הסדר כרגיל.
צו. כל ברכות המצוות רשאי אדם לברך כדי להוציא את חברו ידי חובה, אף שהוא עצמו כבר בירכם, אך ברכות הנהנין אינו רשאי לברך עבור חברו, אלא אם כן יש בכך צורך למצוה, כגון קידוש היום, וברכת המוציא על אכילת מצה, וברכת האדמה על אכילת מרור.
צז. מצוות אכילת מצה בלילה הראשון נוהגת מן התורה אף בזמן הזה, שאין קרבן פסח. אך מצוות אכילת מרור אינה נוהגת מן התורה בזמן שאין קרבן פסח, אלא חיובה בזמן הזה רק מדרבנן.
צח. הנשבע שלא יאכל מצה, אסור לאכול אפילו בליל פסח. אך הנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח, אין שבועתו חלה כלל, אלא לוקה משום שבועת שוא, ואוכל.
צט. הנשבע שלא ישב בצל, אסור לו לשבת בצל סוכה בסוכות. הנשבע שלא ישב בצל סוכה, אין שבועתו חלה כלל, ולוקה משום שבועת שוא, ויושב בסוכה.
ק. נזיר אסור אפילו בשתיית יין של מצוה, כגון קידוש וארבע כוסות.
(ספר יוחסין)
