מסכת פסחים, פרק ג, שיעור 25

משנה

משנתנו מבארת את הדין של בצק שאינו עומד לאכילה: בָּצֵק שֶׁהניחוהו בְּסִדְקֵי עֲרֵבָה – לסתום את הסדקים שבקערה, כדי לחזק אותה שלא תישבר לגמרי, אִם יֵשׁ מהבצק שיעור כַּזַּיִת בְּמָקוֹם אֶחָד, חַיָּב לְבָעֵר אותו קודם הפסח. וְאִם לַאו, שאין כזית במקום אחד, אף אם יש בכמה מקומות םחות מכזית, וביחד הם מצטרפים לכזית, מכל מקום כיון שאין מקום אחד שיש בו כזית הכל בָּטֵל בְּמִעוּטוֹ, ואין צריך לבערו.

אגב הדין הקודם מביאה המשנה דין נוסף בענין דומה: וְכֵן לְעִנְיַן טֻמְאָה, אם נגע שרץ בבצק הנמצא בסדקי העריבה, ומיועד לחיזוקה, והנידון הוא האם יש להחשיב את הבצק כחלק מהעריבה וממילא נטמאה גם העריבה, או שהבצק נחשב כדבר בפני עצמו, ואין זה נחשב כאילו נגע השרץ בעריבה עצמה, הדין תלוי בזה, אִם הִקְפִיד עָלָיו – על הבצק, שלא יהא מונח שם, והוא עתיד להוציאו משם, אף אם אין בו שיעור כזית הרי הוא חוֹצֵץ בפני הטומאה, שאינו נחשב כחלק מהקערה, ואין נגיעת השרץ בבצק מטמאת את הקערה. וְאילו אִם רוֹצֶה בְקִיּוּמוֹ של הבצק באותו מקום, אפילו אם יש בו שיעור גדול של כמה זיתים, מכל מקום הוא בטל והֲרֵי הוּא נחשב כַּעֲרֵיבָה עצמה, והשרץ שנגע בבצק מטמא את העריבה כולה.

המשנה דנה עתה בבצק שאין ידוע אם החמיץ: בָּצֵק הַחֵרֵשׁ – בצק שמכים עליו ואינו משמיע קול [והרי הוא דומה לחרש, שמדברים עמו ואינו עונה], ומחמת כן לא ידוע אם החמיץ או לא [בצק שמחמיץ משמיע קול מסוים כשמכים בו], ואין ידוע אם החמיץ או לא, אִם יֵשׁ שָׁם בצק אחר כַּיּוֹצֵא בוֹ – שנילוש באותה שעה שלשו בצק זה, שֶׁאותו בצק כבר הֶחְמִיץ, הֲרֵי אף זֶה, שאין ידוע אם החמיץ, אָסוּר, כיון שבודאי החמיץ גם הוא, אף על פי שאין הדבר ניכר בו.

גמרא

שנינו במשנה, 'בצק שבסדקי עריבה, אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער. וְאִם לָאו, בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, לֹא שָׁנוּ דין זה, שאם אין בו כזית מותר להשהותו, אֶלָּא בְּמָקוֹם הֶעָשׂוּי לְחַזֵּק – שהבצק מונח שם כדי לחזק את העריבה, שלא תשבר מחמת הסדקים שבה, שבאופן זה הבצק בטל לעריבה, אֲבָל אם הבצק מונח בְּמָקוֹם שֶׁאֵין עָשׂוּי לְחַזֵּק, אף ששעורו פחות מכזית, חַיָּב לְבַעֵר. מדייק הרי"ף, מִכְּלָל – משמע מכך, דְּאם היה בבצק שיעור כַזַּיִת, אֲפִלּוּ אם היה מונח בְּמָקוֹם הֶעָשׂוּי לְחַזֵּק, חַיָּב לְבַעֵר.

הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, עֲרֵיבַת הָעַבְדָּנִין – קערה של מעבדי עורות, שמשתמשים בה להשריית עורות בחומרים המרככים ומעבדים אותם, שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ קֶמַח, שאף הקמח משמש לצורך עיבוד העורות, אם היה זה תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים לפסח, חַיָּב לְבַעֵר, כיון שעדיין הקמח ראוי לאכילה, לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים, כבר אינו ראוי לאכילה ואין לו שם 'חמץ' ואֵינוֹ חַיָּב לְבַעֵר. אָמַר רַבִּי נָתָן, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן נאמר דין זה, שתוך שלשה ימים לנתינת הקמח חייב לבער, באופן שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכָהּ עוֹרוֹת לעיבוד, אֲבָל אם כבר נָתַן לְתוֹכָהּ עוֹרוֹת, אֲפִלּוּ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים אֵינוֹ חַיָּב לְבַעֵר, כיון שהעורות מקלקלים מיד את כל התערובת שבעריבה, ואין היא ראויה לאכילה כלל. אָמַר רָבָא, הֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן, וַאֲפִלּוּ אם הניח את העורות בעריבה רק יוֹם אֶחָד, וַאֲפִלּוּ אם הניחם רק שָׁעָה אַחַת.

הגמרא מביאה ברייתא נוספת בענין חמץ שאינו ראוי לאכילה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַפַּת שֶּעִפְּשָה וְנִפְסְלָה מִלֶּאֱכֹל לָאָדָם, וְהַכֶּלֶב יָכוֹל עדיין לְאוֹכְלָהּ, לא פקע ממנה שם 'אוכל', ולכן מְטַמְּאָה טוּמְאַת אוֹכְלִין בְּכַבֵיצָה, ככל מאכל, שזהו שיעורו לקבל טומאה, וְאם היא תרומה טהורה הרי היא נִשְׂרֶפֶת עִם התרומה הַטְּמֵאָה בְּפֶסַח, כשהגיע זמן הביעור, דכיון שאינה ראויה לאכילת אדם, מותר לטמא אותה בידים. מדייק הרי"ף: הָא – אבל אִם נִפְסְלָה הפת מִלֶּאֱכֹל לְכֶלֶב, אֵינָהּ צְרִיכָה שְׂרֵפָה בזמן הביעור, כיון שאין לה שם 'אוכל' כלל. וּתְנָן נַמִּי – וכן שנינו במשנה (טהרות פ"ח מ"ו), כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, ונטמא, הרי הוא טָמֵא – נשאר בטומאתו, עַד שֶׁיִּפָּסֵל מִלֶּאֱכֹל לְכֶלֶב. ומשמע, הָא – אבל אִם נִפְסַל מִלֶּאֱכֹל לְכֶלֶב, נָפִיק לֵיהּ – יוצא הוא מִתּוֹרַת אוֹכֶל, וַהֲוָה לֵיהּ עַפְרָא בְּעָלְמָא – והרי הוא כעפר, וכשם שלענין טומאה דינו כעפר, כך לענין חמץ, אין בו חובת ביעור. וְתַנְיָא נַמִּי – ושנינו כן אף בְּתוֹסֵפְתָּא, הַקִּילוֹר – מין רפואה שנותנים על העין, וְהָאִסְפְּלָנִית וְהָרְטִיָּה – מיני תחבושות, שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ קֶמַח קודם הפסח, אֵין צָרִיךְ לְבַעֵר אותם כשהגיע זמן ביעור חמץ, וכן מְלוּגְמָא – תרופה, העשויה מחמץ, שֶׁנִּסְרְחָה קודם הפסח, אֵין צָרִיךְ לְבַעֵר.

שנינו במשנה, 'בָּצֵק הַחֵרֵשׁ, אִם יֵשׁ שָׁם כְּיוֹצֵא בּוֹ שֶׁהֶחְמִיץ, אָסוּר'. מבררת הגמרא, אם אֵין שָׁם כְּיוֹצֵא בּוֹ, מַהוּ – מה דינו של הבצק, וכיצד משערים אם כבר החמיץ. מבארת הגמרא, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, משערים אם עבר שיעור זמן כְּדֵי שֶׁיְּהַלֵּךְ אָדָם מִן מִגְדַּל נִינְוֵה לִטְבֶרְיָה, דְּהַיְנוּ מִיל, וזהו שיעור זמן של שמונה עשרה דקות (שלחן ערוך).