מסכת פסחים, פרק ג, שיעור 26

משנה

אדם שלש עיסה חייב להפריש ממנה חלה ולתת אותה לכהן. המשנה מבארת את הדין של בצק שנילוש ביום טוב של פסח לצורך אפיית מצות, ונטמאה העיסה: מבררת המשנה, כֵּיצַד מַפְרִישִׁין חַלָּה בְטֻמְאָה בְּיוֹם טוֹב של פסח, כלומר, הרי כיון שהעיסה טמאה אי אפשר לתת את ה'חלה' לכהן, ונמצא שאינה ראויה לאכילה, ואילו ההיתר לאפות ביום טוב הוא רק דבר שנצרך לאכילה, ואם כן יאסר לאפות את החלה לאחר שתופרש. וכן אי אפשר להניחה בצד ולא לאפותה כלל, שהרי בודאי תחמיץ. ואף אי אפשר להאכילה לבהמה, כיון שאסור לבער קדשים ביום טוב. מביאה המשנה שלש שיטות בדבר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא תִקְרָא לָהּ האשה שֵׁם 'חלה', כלומר לא תפריש את החלה עַד שֶׁתֵּאָפֶה העיסה, ולאחר האפייה תפריש את מצה אפויה לשם חלה. וההיתר לאפות את הכל ביום טוב הוא כיון שכל מצה ומצה שהיא אופה, ראויה לאכילה, שהרי ניתן להפריש אחרת לשם חלה.

בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר, תפריש האשה את ה'חלה' מהעיסה, ולא תאפה אותה, וכדי שלא תחמיץ תַּטִיל אותה בַּצּוֹנֵן – במים קרים, ובמוצאי יום טוב תשרוף אותה.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, לֹא זֶהוּ חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִים עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, כיון ש'חלה' זו אינה שייכת לאשה, אלא היא מתנת כהנים, וגם אין כהן מסוים העובר באיסור זה, כיון שלא ניתנה החלה לשום כהן, אֶלָּא מַפְרִישָׁתָהּ בעודה עיסה, וּמַנַחְתָּה עַד הָעֶרֶב, ושורפת אותה במוצאי יום טוב, וְאִם בינתיים הֶחֱמִיצָה, הֶחֱמִיצָה, ואין בכך איסור.

גמרא

הגמרא מבררת את ההלכה במחלוקת שבמשנתנו: תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שתפריש האשה חלה לאחר האפיה. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר, הֲלָכָה כְּבֶן בְּתֵירָא, שתפריש חלה מהבצק, ותטיל בצונן. פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שתפריש חלה לאחר האפיה, כִּדְפָּסַק רַבִּי, דְקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו שהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵחֲבֵרוֹ – הלכה כרבי במקום שנחלק עם תנא אחר [ולא כשחולק עם כמה תנאים]. וְעוֹד טעם לפסוק כרבי אליעזר, דְּהָא – כיון שדין זה דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שיש להפריש חלה לאחר האפיה, שָׁיְיכָא בְּהַךְ אַחֲרִיתִי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר – שייך לדין אחר שאמר רבי אליעזר בהלכות חלה, דְּאָמַר, אַף אדם שלש כמה עיסות שאין בכל אחת מהם שיעור הפרשת חלה, הָרוֹדֶה וְנוֹתֵן פַּת לְסַל – אם כשהוציא את הלחמים מהתנור נתן את כולם בסל אחד, ובכולם יחד יש שיעור הפרשה, הַסַּל מְצָרְפָן לְהתחייב בהפרשת חַלָּה, וְחַד טַעֲמָא הוּא – וטעמו של רבי אליעזר במשנתנו הוא כטעמו בדין זה של צירוף סל, והיינו שאף לאחר האפיה ניתן להפריש חלה, וּכְבָר פָּסַק שְׁמוּאֵל לגבי צירוף סל שהֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא בענין זה, וַאֲפִילּוּ כְּעָבִין – גם אם אפאן באופן דְּאֵין העיסות נוֹשְׁכוֹת זוֹ בְּזוֹ, ואין ביניהן חיבור כלל, מכל מקום הַסַּל שכולן מונחות בו מְצָרְפָן לְחַלָּה, וכיון שנפסקה הלכה כרבי אליעזר בענין צירוף סל, ממילא הלכה כמותו אף במשנתנו, שיש להפריש חלה לאחר האפיה.

מוסיף הרי"ף: אֶלָּא מִיהוּ – אמנם, הָנֵי מִילֵּי – דין זה הוא רק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דְּחיוב הפרשת חַלָּה דְּאוֹרַיְתָא הִיא [כלומר, עיקר חיובה מדאורייתא, ולכן אף שבזמן הזה היא דרבנן החשיבוה כחלה דאורייתא], וְכֵיוָן שֶׁהִיא חַלָּה טְמֵאָה, לֹא חָזְיָא – אינה ראויה לַאֲכִילָה כְּלָל, לֹא לְגָּדוֹל וְלֹא לְקָטָן, וּלְפִי שֶׁאָסוּר לֶאֱפוֹת בְּיוֹם טוֹב דָּבָר שֶׁאֵינוֹ אֹכֶל נֶפֶשׁ, וְגַם אָסוּר לִשְׂרוֹף קֳדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב, הֻצְרַךְ רבי אליעזר לוֹמַר שלֹא תִּקְרָא לָהּ האשה שֵׁם 'חלה' עַד שֶׁתֵּאָפֶה, דְּעל ידי זה כֵיוָן דְּלֹא נִקְרָא לָהּ שֵׁם חַלָּה עֲדַיִן לֹא נִתְקַדֵּשׁ, וְכָל רִיפְתָּא וְרִיפְתָּא דְּאָפְיֵיהּ – וכל פת ופת שנאפית, אַמְרִינָן הָא הִיא דְּחַזְיָא לָאֲכִילָה – אנו אומרים שהיא ראויה לאכילה, ואין איסור באפייתה, וְכַד מִיפְרְשָׁא לַחֲדָא מִינַּיְיהוּ וְקַרְיֵיהּ לַהּ חַלָּה – ולאחר האפיה, כשמפרישים אחת מהן וקוראים לה שם 'חלה', אִשְׁתַּרְיָין הָנָךְ כֻּלְּהוּ – הותרו כל שאר הלחמים באכילה, וּמִיתְּסַר לָן הַהִיא חַלָּה בִּלְחוֹד – ונאסרת חלה זו בלבד, וְשָׁבֵיק לָהּ – ומניח את החלה עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב, וְשָׂרִיף לָהּ – ושורף אותה. אֲבָל חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ, דְּמִדְּרַבָּנָן הִיא – שעיקר חיוב הפרשתה הוא רק מדרבנן, לֹא צְרִיכָה וְלֹא מִידִי – אינה צריכה תיקון כלל, ואין בה כל חשש, אֶלָּא קוֹרֵא לָהּ שֵׁם קודם האפיה, כדרכו, וְאָפְיָא לְכַתְּחִלָּה – ואופה אותה לכתחילה ביום טוב, אף שהיא טמאה, וְאָכֵיל לָהּ – ויאכל אותה כֹּהֵן קָטָן, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל (בכורות כז.), אֵין חַלַּת חוּצָה לָאָרֶץ אֲסוּרָה אֶלָּא לְמִי שֶׁטֻּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, והיינו בְּאִישׁ עַד שֶׁיִּרְאֶה קֶרִי, וּבְאִשָּׁה עַד שֶׁתְּהֵא נִדָּה, אבל לשאר טמאים מותר לאוכלה, ולכן בכהן קטן אין איסור אכילת חלה טמאה, וכיון שהחלה ראויה לו לאכילה, מותר לאפות אותה ביום טוב. וְאִי לֵיכָּא – ואם אין כֹּהֵן קָטָן שיאכל את החלה ביום טוב, עַבְדִינָן – עושים כְּדברי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר, לֹא תִּקְרָא לָהּ שֵׁם עַד שֶׁתֵּאָפֶה, וּלְכִי נָפִיק יוֹמָא טָבָא שַׂרְפִינָן לָהּ – וכשיוצא יום טוב, שורפים את החלה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.

שנינו במשנה, 'רבי אליעזר אומר, לא תקרא לה שם עד שתאפה וכו', אמר רבי יהושע, לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא, אלא מפרישתה ומניחתה עד הערב, ואם החמיצה החמיצה'. הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בענין אפיה ביום טוב, ועל פיה תבואר מחלוקת תנאים זו שבמשנתנו, לגבי הפרשת חלה: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת אמוראים זו בבית המדרש, הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לְצורך יום חוֹל, רַב חִסְדָּא אָמַר, לוֹקֶה, כדין כל אדם העושה מלאכה ביום טוב. וְרַבָּה אָמַר, אֵינוֹ לוֹקֶה. מבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם: רַב חִסְדָּא אָמַר, לוֹקֶה, שהרי עשה מלאכה האסורה ביום טוב, ולֹא אַמְרִינָן – אין אומרים, 'הוֹאִיל וְאִי מִקַּלְעֵי לֵיהּ אוֹרְחִים חַזְיָא לֵיהּ, הַשְׁתָּא נַמִּי חַזְיָא לֵיהּ' – כיון שאם היו אורחים מזדמנים לביתו, היתה האפיה ראויה לאותו יום, אף עתה, שלא באו אורחים, נחשבת האפיה כראויה לאותו יום, וְכיון שאין אומרים סברא זו, לכן הוא לוֹקֶה. וְרַבָּה אָמַר, אֵינוֹ לוֹקֶה, כיון דאַמְרִינָן 'הוֹאִיל ואי מקלעי ליה אורחים'.

וְאַסִּיקְנָא – והסיקה הגמרא, דְּרב חסדא ורבה, בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ קָא מִיפְלְגֵי – נחלקו במחלוקתם של רבי אליעזר ורבי יהושע במשנתנו, לגבי הפרשת חלה, דְּרַבָּה שאָמַר אַמְרִינָן 'הוֹאִיל', סובר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַב חִסְדָּא דְּאָמַר לֹא אַמְרִינָן הוֹאִיל, סובר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. ומבאר הרי"ף, דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר, דְּהַאי חַלָּה – שחלה זו שהופרשה ביום טוב, חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִין עָלֶיהָ בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא הִיא, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, והרי היא קדושה ואינה ממון בעלים, דְּאַמְרִינָן – כיון שאנו אומרים, הוֹאִיל וְאִי בָּעֵי מִתְּשִׁיל עֲלָהּ – כיון שאם ירצה האדם, יוכל להשאל על הפרשת החלה, כפי שנשאלים על נדר, וּמְשַׁוֵּי לָהּ חוֹל וְחָזְיָא לֵיהּ – ותהיה החלה חולין וראויה לו לאכילה, וְהָדַר מַפְרִישׁ אַחֲרִיתִי – ואחר כך יפריש חלה אחרת כדי להתיר את כל העיסה באכילה, הַשְׁתָּא נַמִּי כְּדִידֵיהּ דָּמְיָא – אף עתה, שלא נשאל, נחשבת החלה כאילו היא שלו, וּמֻזְהָר עָלֶיהָ בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, ולכן אמר רבי אליעזר שלא תקרא להם שם עד שתאפה. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר, לֹא אַמְרִינָן – אין אומרים 'הוֹאִיל', וְהִלְכָּךְ – ולכן סובר רבי יהושע שלֹא זֶהוּ חָמֵץ שֶׁמֻּזְהָרִין עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבְבַל יִמָּצֵא.

מברר הרי"ף את ההלכה: וְאִיפְסִיקָא הִלְכְתָא – והרי נפסקה ההלכה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, שאומרים 'הואיל', ומוזהרים על חלה זו ב'בל יראה', הִלְכָּךְ – ולכן גם הִלְכְתָא כְּרַבָּה, האומר שהאופה ביום טוב לצורך חול אינו לוקה, דְּקָאֵי – שהוא סובר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ, וכיון שאם יזדמנו לו אורחים יהיה המאכל ראוי לאכילה בו ביום, אין לוקים על אפיה זו.