מסכת פסחים, פרק ד, שיעור 31

הגמרא דנה עתה בענין עשיית דבר המותר מצד עצמו, בפני בני אדם שנוהגים בו איסור: תַּנְיָא בברייתא, דְּבָרִים הַמֻּתָּרִין, וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִסּוּר, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם. אָמַר רַב חִסְדָּא, דין זה נאמר בְּכוּתָאֵי – בכותים, שאינם בקיאים בהלכות, מַאי טַעֲמָא – ומדוע אסרו להתיר בפניהם דבר שהם נהגו בו איסור, מִשּׁוּם דִּמְסָרְכֵי וּמְדַמּוּ מִילְּתָא לְמִילְּתָא – כיון שהם מזלזלים במצוות ומדמים דבר לדבר, וְאם יתירו להם דבר שהם חשבו שהוא אסור, אָתוּ לְמִישְׁרֵי אִסּוּרָא – יבואו להקל יותר ולהתיר איסורים ממש.

מוסיפה הגמרא, וְלָאו כּוּתָאֵי בִּלְחוֹד הוּא דְּאָסִיר לְמִישְׁרֵי לְהוּ – ודין זה לא נאמר בדווקא על כותים, שאסור להתיר בפניהם דבר שהם נהגו בו איסור, אֶלָּא כָּל מָקוֹם שֶׁהאנשים בו אֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה, ועשויים לזלזל ולהתיר אף דברים אסורים, אין להתיר בפניהם דבר שנהגו בו איסור, אף אם דבר זה מותר מצד עצמו. ומוכיחה זאת הגמרא, כִּדְתַנְיָא בברייתא, רוֹחֲצִין שְׁנֵי אַחִים כְּאֶחָד [-יחד], ואין חוששים שמתוך שהם מצויים יחד תמיד, ורואים עתה זה את זה ערומים, יבואו לאחר זמן לידי עבירה, וְאֵין רוֹחֲצִין שְׁנֵי אַחִים כְּאֶחָד בְּמקום ששמו כָבוּל, שכך היו נוהגים שם, וּמַעֲשֶׂה בִּיהוּדָה וְהִלֵּל, בָּנָיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁרָחֲצוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד בְּכָבוּל, וְלָעֲזָה עֲלֵיהֶם כָּל הַמְּדִינָה – דיברו עליהם כל בני המקום, וְאָמְרוּ, מִיָּמֵינוּ לֹא רָאִינוּ שיעשו כָּךְ, וְנִשְׁמַט הִלֵּל וְיָצָא לַבַּיִת הַחִיצוֹן, וְלֹא רָצָה לוֹמַר לָהֶם מֻתָּרִין אַתֶּם, כיון שלא היו בני תורה. ומוכיחה הגמרא שמעיקר הדין מותר לשני אחים לרחוץ יחד, דְּתַנְיָא בברייתא, עִם הַכֹּל אָדָם רוֹחֵץ, חוּץ מֵאָבִיו, שמתוך שרואה ערוותו ונותן ליבו שמשם יצא בא לידי הרהור עבירה, וְחָמִיו, שנותן בלבו שמשם יצאה אשתו, וּבַעַל אֲחוֹתוֹ, שאף בזה יש משום הרהור. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בְּאָבִיו, אם צריך הוא לשימושו של בנו, מִפְּנֵי כְּבוֹד אָבִיו. וְתָאנָא – וכעין זה שנינו בברייתא, תַּלְמִיד לֹא יִרְחַץ עִם רַבּוֹ, מפני כבוד רבו, וְאִם רַבּוֹ צָרִיךְ לוֹ שישמשנו במרחץ, מֻתָּר.

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הירושלמי בענין זה: שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"א), רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי בּוֹן אוֹמֵר, כָּל דָּבָר שֶׁהשואל אֵינוֹ יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוּא מֻתָּר, וְטוֹעֶה בּוֹ בְּאִסּוּר – סבור הוא שהדבר אסור, וְנִשְׁאָל – ושואל הוא את החכם בדינו, אף שאינו בן תורה, מַתִּירִין לוֹ, כיון שמנהג בטעות אינו נחשב מנהג (קרבן העדה), ואין חוששים שיטעה ויתיר דברים אחרים, כיון שנשאל על הדבר מעצמו והרגיש בטעותו, ומלמדים אותו את כל פרטי האיסור וההיתר בנידון זה [ומה שאמרו שאין להתיר איסור לאנשים שאינם בני תורה, היינו כשאינם שואלים מעצמם, אבל כששואלים מעצמם, מותר]. וְכָל דָּבָר שֶׁהאדם יּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁהוא מֻּתָּר, וְנָהַג בּוֹ בְּאִסּוּר מחמת גדר וסייג שעשה להחמיר על עצמו, וְנִשְׁאָל עליו, אֵין מַתִּירִין לוֹ.

מביא הרי"ף את המשך דברי הירושלמי: כָּל הַדְּבָרִים תָּלוּ אוֹתָן בְּמִנְהָג, נָשַׁיָא דְּנָהֲגָן דְּלֹא לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא בְּרֵישׁ יַרְחָא – נשים שנהגו שלא לעשות מלאכה בראש חדש, הרי זה מִנְהַג. וּדְלֹא לְמֶעְבַּד בְאַפּוֹקֵי שַׁבְּתָא עַד דְּתִתְפַּנֵּי סִדְרָא – וכן אם נהגו שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת עד שיסיימו את תפילת ערבית, הרי זה מִנְהַג. וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי עַד דְּתִתְפַּנֵּי תַּעֲנִיתָא – וכן אם נהגו שלא לעשות מלאכה בימים שני וחמישי שמתענים בהם על עצירת הגשמים [כמבואר במסכת תענית], עד סוף התענית, הרי זה מִנְהַג.

הרי"ף מביא את המשך סוגיית הגמרא כאן, בענין מנהגים: כִּי אֲתָא – כאשר בא רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה מארץ ישראל לבבל, אָכַל 'דְּאַיֵיתְרָא'. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, שְׁנֵי מְקוֹמוֹת הֵן בַּחֵלֶב שֶׁעַל גַּבֵּי הַקֵּבָה, אֶחָד בַּקֶּשֶׁת, וְאֶחָד בַּיָתֵר. אותו חלב שֶׁעַל הַקֶּשֶׁת, אָסוּר באכילה, וְאילו החלב שֶׁעַל הַיָּתֶר, מעיקר הדין הוא מותר, אך אִיכָּא מַאן דְּנָהַג בֵּיהּ אִסּוּרָא – יש שנהגו בו איסור, וְאִיכָּא מַאן דְּנָהַג בֵּיהּ הֶתֵּירָא – ויש שנהגו בו היתר, וּבְבָבֶל נָהֲגוּ בּוֹ אִסּוּר, וְכִי אֲתָא רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אָכַל חֵלֶב 'דְּאַיֵיתְרָא', כְּמִנְהַג מְקוֹמוֹ. עוּל לְגַבֵּיהּ – נכנסו אליו רַב אַוְיָא וְרַבָּה בַּר חָנִין בשעה שהיה אוכל את הַחֵלֶב, כֵּיוָן דַּחֲזִנְהוּ – כאשר ראה אותם, כַּסְּיֵיהּ – כיסה את אותו חלב, כדי שלא יראו שהוא אוכלו. אֲתוּ [-באו] וְאָמְרוּ לֵיהּ לַאֲבוּהָּ [דִּשְׁמוּאֵל], שכך נהג רבה בר בר חנה. אָמַר לְהוּ, שַּוִּינְכוּ כְּכוּתָאֵי – נהג בכם רבה בר בר חנה כפי שיש לנהוג עם כותים, שלא לנהוג בפניהם היתר בדבר שהם נהגו בו איסור, מאחר ואינכם מוחזקים אצלו כבני תורה, ולכן כיסה את החלב שלא תראו שהוא נוהג לאוכלו.

תמהה הגמרא, וְרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה עצמו, כיצד אכל את החלב, לֵית לֵיהּ – וכי אינו סובר את האמור במשנתנו, שההולך ממקום למקום נוֹתְנִין עָלָיו גם חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְגם חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם, ואם כן היה לו לנהוג איסור באכילת החלב הזה, כמנהג בבל, שהגיע לשם. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, הָנֵּי מִילֵּי – דין זה, שצריך אדם לנהוג גם כמקום שהלך לשם, היינו כשהלך מֵעיר אחת שבבָּבֶל לְעיר אחרת שבבָבֶל, וּמֵעיר אחת שבאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְעיר אחרת שבאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִי נַמֵּי – וכן אם הלך מִבָּבֶל לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שבכל המקומות הללו יש חשש למחלוקת אם לא ינהג כמנהג בני המקום שהלך לשם, ולכן צריך הוא להחמיר גם כמנהג אותו המקום. אֲבָל אדם שבא מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, כֵּיוָן דַּאֲנַן כָּיְיפִינַן לְהוּ – מאחר ואנו, בני בבל, כפופים לבני ארץ ישראל, ששם נוהגת הסמיכה, ואילו בני בבל אינם סמוכים, עַבְדִינָן כְּוָותַיְהוּ – רשאים בני ארץ ישראל לנהוג בבבל כפי מנהגם, ואין בכך חשש מחלוקת. ולכן היה רבה בר בר חנה רשאי לנהוג כמנהג ארץ ישראל, אף כשבא לבבל.

אומרת הגמרא תירוץ נוסף: רַב אַשִׁי אָמַר, אֲפִילּוּ תֵּימָא – יכול אתה לומר שאסור לשנות אפילו כשבא האדם מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אבל הָנֵּי מִילֵּי – דין זה הוא רק הֵיכִי – באופן שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר למקומו, ולכן עליו לנהוג כמנהג המקום שהלך לשם, ואילו רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, דַּעְתּוֹ לַחֲזוֹר הֲוָה, ולכן היה רשאי לנהוג היתר באכילת חלב, והיתר זה שייך בכל אדם ההולך ממקום למקום.

פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים הלכה כְּרַב אַשִׁי, דַּהֲוָה בַּתְרָא – שהוא היה אמורא מאוחר יותר, וההלכה כדעת האמוראים המאוחרים יותר, ולכן כל אדם העתיד לחזור למקומו הראשון, אינו צריך לנהוג כחומרי המקום שבא לשם, אלא רשאי לנהוג לקולא כפי המקום שיצא ממנו.