מסכת פרה, פרק ג, משנה ז

משנה ז: לֹא הָיְתָה פָרָה רוֹצָה לָצֵאת, אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ. וְלֹא אֲדֻמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט), וְהוֹצִיא אֹתָהּ, לְבַדָּהּ. וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִים בְּרַגְלֵיהֶם לְהַר הַמִּשְׁחָה, וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם. וּמְטַמְּאִים הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה, מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית:

משנה ז: אם לֹא הָיְתָה הפָרָה האדומה רוֹצָה לָצֵאת מהר הבית להר המשחה, אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ פרה שְׁחוֹרָה כדי לגרום לאדומה שתצא יחד עמה, שֶׁלֹּא יטעו הרואים ויֹאמְרוּ שפרה שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ. וְלֹא מוציאים עמה פרה אֲדֻמָּה נוספת, כדי שֶׁלֹּא יטעו הרואים ויֹאמְרוּ ששְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ, והרי נאמר 'ושחט אותה', ללמד ששוחט אותה לבדה, ולא אותה ואת חברתה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא מִשּׁוּם טעם זֶה שהוא גזירת חכמים, אֶלָּא הדבר אסור מעיקר הדין, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר 'וְהוֹצִיא אֹתָהּ', לְבַדָּהּ, וגזירת הכתוב היא שיוציא אותה לבדה. וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ מַקְדִּימִים ללכת בְּרַגְלֵיהֶם לְהַר הַמִּשְׁחָה, וּבֵית טְבִילָה הָיָה שָׁם, וּמְטַמְּאִים הָיוּ בכוונה אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה קודם שחיטתה, מִפְּנֵי הַצְּדוֹקִים, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּמְעֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית, כלומר, כיון שלדעת הצדוקים אם נטמא הכהן השורף את הפרה וטבל עליו להמתין עד שיעריב היום ורק אז רשאי הוא לשוחטה ולשורפה, ואילו חכמים קיבלו הלכה למשה מסיני שאף טבול יום רשאי לשחוט ולשרוף את הפרה, לכן היו מטמאים אותו בכוונה, והיה טובל באותו בית טבילה שהיה שם בהר המשחה, ועושה את הפרה בו ביום קודם הערב שמש.