מסכת פרה, פרק ג, משנה יא

משנה יא: כְּרָכָן בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן וְהִשְׁלִיךְ לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ. נִשְׂרְפָה, חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת, וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּמַקָּבוֹת שֶׁל אֶבֶן וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן הָיְתָה נַעֲשֵׂית. שָׁחוֹר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אֵפֶר, כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ. וְשֶׁאֵין בּוֹ, מַנִּיחִין אוֹתוֹ. הָעֶצֶם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ. וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים, אֶחָד נִתָּן בַּחֵיל, וְאֶחָד נִתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה, וְאֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל הַמִּשְׁמָרוֹת:

משנה יא: כְּרָכָן לעץ הארז, האזוב ושני התולעת, בִּשְׁיָרֵי הַלָּשׁוֹן – בחלק לשון הצמר שמחמת אורכו נמשך אל מחוץ לכריכת הארז והאזוב, וְהִשְׁלִיךְ הכל לְתוֹךְ שְׂרֵפָתָהּ. ולאחר שנִשְׂרְפָה חוֹבְטִין אוֹתָהּ בְּמַקְלוֹת של עץ וְכוֹבְרִין אוֹתָהּ בִּכְבָרוֹת – ומסננים את אפרה במסננות גדולות, כדי להפריד בין האפר לבין החלקים שלא נשרפו. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, בְּמַקָּבוֹת (-בפטישים) שֶׁל אֶבֶן וּבִכְבָרוֹת שֶׁל אֶבֶן הָיְתָה נַעֲשֵׂית, כיון שאף לאחר שנשרפה לא היו מתעסקים עמה אלא בכלים שאינם ראויים לקבל טומאה. שָׁחוֹר – גוש פחם שמשערים שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אֵפֶר, כיון שנשרף היטב, כּוֹתְשִׁין אוֹתוֹ ועושים אותו לאפר. וּפחם שֶׁאֵין בּוֹ אפר, אף אם יכתשוהו לפירורים לא יהא זה אפר, מַנִּיחִין אוֹתוֹ – משאירים אותו במקום השריפה. הָעֶצֶם, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ הָיָה נִכְתָּשׁ יחד עם אפר הפרה, והוא כשר. וְחוֹלְקִים אוֹתוֹ – מחלקים את האפר המסונן לִשְׁלשָׁה חֲלָקִים, חלק אֶחָד נִתָּן בַּחֵיל שבהר הבית (והוא ה'קלל' המוזכר לעיל (משנה ג) שהיה בפתח עזרת הנשים, וממנו מזים על הכהן השורף את הפרה), וְחלק אֶחָד נִתָּן בְּהַר הַמִּשְׁחָה – בהר הזיתים, ובו היו משתמשים הכהנים שבירושלים כדי להטהר בשעת הצורך, וְחלק אֶחָד הָיָה מִתְחַלֵּק לְכָל עשרים וארבעה הַמִּשְׁמָרוֹת, וכל אחד מראשי המשמרות נוטל לעירו את חלקו, וממנו לוקחים בני אותה העיר ומזים כדי להטהר.