מסכת פרה, פרק ד, משנה ג

משנה ג: שְׂרָפָהּ שֶׁלֹּא בְעֵצִים, אוֹ בְכָל עֵצִים, אֲפִלּוּ בְקַשׁ אוֹ בִגְבָבָה, כְּשֵׁרָה. הִפְשִׁיטָהּ וְנִתְּחָהּ, כְּשֵׁרָה. שְׁחָטָהּ עַל מְנָת לֶאֱכֹל מִבְּשָׂרָהּ וְלִשְׁתּוֹת מִדָּמָהּ, כְּשֵׁרָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַּפָּרָה:

משנה ג: שְׂרָפָהּ לפרה האדומה שֶׁלֹּא בְעֵצִים, אלא הדליק את האש בגופה של פרה, אוֹ ששרפה בְכָל מיני העֵצִים, ולא באלו שהוזכרו לעיל (פ"ג מ"ח) שהם מיני ארזים ועצי תאנה, אֲפִלּוּ בְקַשׁ אוֹ בִגְבָבָה (-עצים קטנים הנאספים מהשדה), אף שאינם מוסיפים אפר, הרי זו כְּשֵׁרָה, כיון שלא נאמר בתורה כלל שיש להוסיף עצים, אלא נאמר רק 'ושרף את הפרה'. הִפְשִׁיטָהּ מעורה, וְנִתְּחָהּ לאבריה, אף שאינו צריך לעשות כן, אם אחר כך שרף את כולה הרי זו כְּשֵׁרָה, כיון שנאמר רק שצריך לשרוף 'את עורה ואת בשרה', והיינו בין כשהם מחוברים ובין כשהעור מופשט והבשר מנותח (אמנם לכתחילה יש לשורפה כשהיא שלימה). שְׁחָטָהּ עַל מְנָת לֶאֱכֹל מִבְּשָׂרָהּ וְלִשְׁתּוֹת מִדָּמָהּ, כְּשֵׁרָה, והיינו כמו בכל הקרבנות, דכיון שהתכוון לאכול או לשתות דבר שאינו עומד לכך, אלא ראוי למזבח, או עומד לשריפה, אינו פוסל, אבל אם חשב להזות מדמה למחר, שזו עבודה הפוסלת, אפילו אם לבסוף לא עשה כן, נפסלה הפרה על ידי מחשבתו. ורַבִּי אֱלִיעֶזֶר חולק ואוֹמֵר, אֵין מַחֲשָׁבָה פוֹסֶלֶת בַּפָּרָה כלל, ואפילו אם חשב להזות מדמה למחר, והיינו כפי שהתבאר לעיל (מ"א) שלדעת רבי אליעזר אין דין הפרה כדין קרבן כלל, כיון שנעשית מחוץ למקדש, ומחמת כן אף מחשבות הפוסלות בקרבנות אינן פוסלות אותה.