מסכת פרה, פרק ז, משנה א

פרק ז, משנה א: חֲמִשָּׁה שֶׁמִּלְאוּ חֲמִשָּׁה חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, וְנִמְלְכוּ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, אוֹ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלְכוּ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, הֲרֵי כֻלָּן כְּשֵׁרִים. יָחִיד שֶׁמִּלֵּא חָמֵשׁ חָבִיּוֹת לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא אַחֲרוֹן. לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד וְנִמְלַךְ לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא זֶה שֶׁקִּדֵּשׁ רִאשׁוֹן. אָמַר לְאֶחָד, קַדֵּשׁ לְךָ אֶת אֵלּוּ, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא רִאשׁוֹן. קַדֵּשׁ לִי אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי כֻלָּם כְּשֵׁרִים:

פרק ז

משנה א: כפי שהתבאר לעיל, האדם הממלא את המים כדי לקדשן למי חטאת אינו רשאי לעשות כל מלאכה בין מילוי המים לבין קידושם, ואם עשה, נפסלו המים. משנתנו דנה בענין זה. חֲמִשָּׁה בני אדם שֶׁמִּלְאוּ חֲמִשָּׁה חָבִיּוֹת במים חיים, ובאותן זמן היתה דעתם לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, כל אחד בפני עצמו על ידי נתינת אפר לכל אחת מהחביות בפני עצמה, וְנִמְלְכוּ בדעתם ורוצים עתה לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, על ידי שישפכו את כל המים מכל החביות לכלי אחד גדול ויתנו עליו אפר פעם אחת, אוֹ שמלאו חמש חביות מתחילה על דעת כן שישפכו את הכל לכלי אחד גדול, לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, וְנִמְלְכוּ בדעתם ורוצים עתה לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, על ידי נתינת אפר פרה לכל חבית בפני עצמה, הֲרֵי כֻלָּן כְּשֵׁרִים, כיון שכל אדם מילא את חביתו בפני עצמו, ולא עשה כל מלאכה שאינה שייכת לענין זה בין מילוי המים לבין קידושו. אבל אדם יָחִיד שֶׁמִּלֵּא חָמֵשׁ חָבִיּוֹת במים על מנת לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, כל חבית בפני עצמה, וְנִמְלַךְ בדעתו ורוצה לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא הכלי ששאב אַחֲרוֹן, כיון שלגבי הכלים האחרים שמילא במים, נמצא שעשה מלאכה של שאיבת מים נוספים שאינה שייכת לענין קידוש המים שבכלי הראשון, ולכן כשעסק בשאיבת הכלי השני נפסלו המים שבכלי הראשון, וכן כשעסק בשאיבת הכלי השלישי נפסלו המים שבכלי השני, וכו' הלאה, ורק המים שבכלי האחרון, שלא נעשתה כל מלאכה לאחר שאיבתם, כשרים. ואם אותו אדם מילא חמש חביות כדי לְקַדְּשָׁן קִדּוּשׁ אֶחָד, ובאופן זה המים כשרים, כיון שהשאיבה של כל הכלים נחשבת כמעשה אחד ארוך, אפילו היו אלו מאה כלים, ולא נפסלו (ורק כשהתכוון לקדש כל חבית בפני עצמה, נמצא שאין שייכות ביניהם, ולכן כל שאיבה נחשבת כמלאכה כלפי השאיבה שקדמה לה), וְנִמְלַךְ בדעתו לְקַדְּשָׁן חֲמִשָּׁה קִדּוּשִׁין, ונתן אפר לכל חבית בפני עצמה, אֵין כָּשֵׁר אֶלָּא זֶה שֶׁקִּדֵּשׁ רִאשׁוֹן, אף אם לא היה זה הכלי שמילא ראשון, אבל מה שקידש לאחר מכן פסול, כיון שנתינת האפר בכלי הראשון נחשבת כעשיית מלאכה כלפי החביות האחרות, ונמצא שנעשתה מלאכה בין שאיבת המים שבארבעת החביות לבין קידושן, ונפסלו.

מילא האדם חמש חביות במים כדי לקדש את כולן יחד, שבאופן זה כל המים כשרים, ולאחר מכן אָמַר לְאֶחָד, קַדֵּשׁ לְךָ אֶת אֵלּוּ, וקידשם הלה כל אחד בפני עצמו, כיון שאמר לו לשון 'קדש לך' הרי זה נתנם לו ונחשב כאילו המקבל הוא שמילא את כל החמשה על דעת לקדשם קידוש אחד, ונמלך לקדשם חמשה קדושים, ולכן דינו שאֵין כָּשֵׁר אֶלָּא רִאשׁוֹן, כמו באופן שהממלא עצמו נמלך וקידש חמשה קידושין, כיון שהקידוש הראשון נחשב כעשיית מלאכה כלפי הכלים האחרים. אבל אם אמר לו קַדֵּשׁ לִי אֶת אֵלּוּ, כיון שאמר לשון 'קדש לי', נמצא שעדיין הכל של הראשון, והוא עצמו הרי לא עשה כל מלאכה בינתיים, ואילו המקדש אינו יכול לפסול את המים במלאכה כיון שאין המים שלו, והֲרֵי כֻלָּם כְּשֵׁרִים.