מסכת ראש השנה, פרק ג, שיעור 12

גמרא

שנינו במשנה, 'רבי יוחנן בן נורי אומר, אם אמר שלש שלש, יצא'. אִיבַּעְיָא לָן – הסתפקה הגמרא, הֲנֵי שָׁלֹשׁ דְּקָאָמַר – אותם 'שלש' שאמר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי שיוצא בהם ידי חובתו, האם כוונתו שיאמר שָׁלֹשׁ מִן הַתּוֹרָה, שָׁלֹשׁ מִן הַנְּבִיאִים ושָׁלֹשׁ מִן הַכְּתוּבִים, דַּהֲווּ לְהוּ – שהרי הם ביחד תֵּשַׁע פסוקים, אוֹ דִלְמָא – או שמא כוונתו שאומר אַחַת מִן הַתּוֹרָה אַחַת מִן הַנְּבִיאִים ואַחַת מִן הַכְּתוּבִים, דַּהֲווּ לְהוּ שָׁלֹשׁ מִכֻּלָּן – והרי כולם יחד שלשה פסוקים. וּפַשְׁטִינָן – ופשטה הגמרא ספק זה, דְּאִם אָמַר שָׁלֹשׁ מִכֻּלָּן יחד, יָצָא, כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְאַמְרֵי לָהּ – ויש אומרים ששלשה פסוקים אלו הם כְּנֶגֶד כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים.

פוסקת הגמרא את ההלכה: אָמַר רַב הַמְנוּנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי. וַאֲסִיקְנָא בְּסוֹף פִּירְקָא – והסיקה הגמרא בסוף פרק זה, אָמַר רַב חֲנַנְאֵל, כֵּיוָן שֶׁאָמַר האדם בתפילתו 'וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד', שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ לומר כלום. וְכֵן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כֵּיוָן שֶׁאָמַר 'וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר שמע ישראל' וגו', שׁוּב אֵינוֹ צָרִיךְ, בֵּין בתפילת יָחִיד, ובֵּין בתפילת הצִבּוּר. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.

שנינו במשנה, 'אֵין מַזְכִּירִין מַלְכֻיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת שֶׁל פֻּרְעָנוּת'. מביאה הגמרא דוגמאות לפסוקים אלו, זִכְרוֹנוֹת של פורענות, היינו כְּגוֹן הפסוק שנאמר לגבי הנהגתם הרעה של בני ישראל במדבר, 'וַיִּזְכֹּר כִּי בָשָׂר הֵמָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב' (תהלים עח לט). מַלְכֻיּוֹת של פורענות, כְּגוֹן הפסוק 'חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם' (יחזקאל כ לג). מוסיפה הגמרא, וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב נַחְמָן על פסוק זה, כָּל כִּי הַאי רִיתְחָא לִירְתַּח רַחְמָנָא עֲלָן וְלִפְרְקִינָן – אפילו יכעס עלינו ה' כעס גדול כזה, אנו מִתְרַצִּים בכך, ובלבד שיפדה אותנו מגלותנו וימלוך עלינו, ואם כן היה מקום לומר שאין זה נחשב פסוק של פורענות, אין הדבר כן, אלא אֲפִלּוּ הָכִי – אף על פי כן, כֵּיוָן דִּבְרִיתְחָא אֲמָרָהּ – כיון שפסוק זה נאמר בכעס, אַדְכּוּרֵי רִיתְחָא בְּרֵישׁ שַׁתָּא לָאו אֹרַח אַרְעָא – אין ראוי להזכיר את כעסו של ה' בראש השנה. שׁוֹפָרוֹת של פורענות, כְּגוֹן הפסוק שנאמר כאזהרה לישראל שיזהרו מהגייסות שיבואו עליהם למלחמה 'תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה' (הושע ה ח).

אֲבָל אִם בָּא לוֹמַר פסוקי מַלְכֻיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת שֶׁל פֻּרְעָנוּת שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אוֹמֵר. ומביאה הגמרא דוגמאות אף לזה, זִכְרוֹנוֹת פורענות של אומות העולם, כְּגוֹן 'זְכֹר ה' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ' (תהלים קלז ז). מַלְכֻיּוֹת, כְּגוֹן 'ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים' (שם צט א). אִי נַמִּי – וכן פסוק זה, 'ה' מֶלֶךְ עוֹלָם וָעֶד אָבְדוּ גוֹיִם מֵאַרְצוֹ' (שם י טז). שׁוֹפָרוֹת, כְּגוֹן הפסוק בזכריה (ט יד) 'וַה' אֱלֹהִים בַּשּׁוֹפָר יִתְקָע וְהָלַךְ בְּסַעֲרוֹת תֵּימָן', ואף שמדובר שם גם על עם ישראל, וְסָמִיךְ לֵיהּ – הרי נאמר מיד בפסוק הסמוך 'ה' צְבָאוֹת יָגֵן עֲלֵיהֶם', הרי שישראל לא ינזקו כלל, ונמצא שזהו פסוק פורענות של אומות העולם.

דין נוסף בענינים אלו: וְאֵין מַזְכִּירִין פסוק העוסק בזִכְרוֹן של אדם יָחִיד, ואֲפִלּוּ לְטוֹבָה, כְּגוֹן הפסוק שאמר נחמיה (ה יט) 'זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי לְטוֹבָה כֹּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה', וּכְגוֹן הפסוק שאמר דוד המלך על עצמו (תהילים קו ד) 'זָכְרֵנִי ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ פָּקְדֵנִי בִּישׁוּעָתֶךָ', כלומר, בעת שתרצה את עמך תזכור גם אותי. וכיון שזהו זכרון של יחיד, אין אומרים אותו.

אומרת הגמרא דין נוסף: לשון 'פִּקְדוֹנוֹת' שבפסוקים, הֲרֵי הֵן כִּפסוקי זִּכְרוֹנוֹת, כְּגוֹן הפסוק 'וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה' (בראשית כא א), וּכְגוֹן הפסוק שאמר משה רבנו לישראל בשם ה' כשבא לגאול אותם ממצרים 'פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם' (שמות ג טז), דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, פִּקְדוֹנוֹת אֵינָן כְּזִכְרוֹנוֹת. מברר הרי"ף את ההלכה: וְאַף עַל גַּב דְּקַיְּימָא לָן – שמקובל בידינו כלל זה, דְּבכל מקום שנחלקו רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, הָכָא נָהוּג עָלְמָא – במחלוקת זו נוהגים הכל כְּרַבִּי יְהוּדָה, שלא לומר פסוקים שיש בהם לשון 'פקידה', אלא דווקא לשון 'זכירה' (הגמרא הביאה כאן כדוגמא את הפסוק 'וה' פקד את שרה', ואף שלכאורה זהו זכרון של יחיד, שבין כך אין מזכירים אותו, כיון שבפקידה זו נולד יצחק וממנו יצאו כל ישראל, הרי זה נחשב כזכרון של רבים (גמרא)).

שנינו במשנה, 'מַתְחִיל בַּתּוֹרָה וּמַשְׁלִים בְּנָבִיא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אִם הִשְׁלִים בַּתּוֹרָה, יָצָא'. וְתָרִיצְנָא – וביארה הגמרא שיש לשנות את גירסת המשנה, והָכִי קָאָמַר – כך יש לגרוס בה, לדעת תנא קמא מַתְחִיל בַּתּוֹרָה וּמַשְׁלִים בְּנָבִיא, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לכתחילה מַשְׁלִים בַּתּוֹרָה, וְאִם הִשְׁלִים בְּנָבִיא, יָצָא. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְּימָא לָן – ואנו פוסקים הלכה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שלכתחילה יש להשלים בתורה. תַּנְיָא בברייתא, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי יוֹסֵי, וָתִיקִין – אנשים ענוים המחבבים את המצוות, הָיוּ מַשְׁלִימִין בַּתּוֹרָה.

מקשה הגמרא, בִּשְׁלָמָא – מובן דין זה לגבי פסוקי זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, דאִיכָּא טוּבָא – שהרי יש פסוקים רבים בתורה העוסקים בזכרונות ושופרות, וניתן לומר שלשה פסוקי תורה בתחילה, ולהשלים בפסוק רביעי מן התורה, אֶלָּא פסוקי מַלְכֻיּוֹת שבתורה, תְּלָתָא הֲווּ – הרי יש רק שלשה פסוקים, כְּגוֹן – והם פסוקים אלו, 'ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ' (במדבר כג כא), 'וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ' (דברים לג ה), 'ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד' (שמות טו יח), וַאֲנַן בָּעִינָן עֲשָׂרָה – ואילו אנו צריכים להשלים לעשרה, והיינו פסוק רביעי מן התורה, וְלֵיכָּא – והרי אין פסוק כזה. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב הוּנָא, תָּנָא בברייתא, הפסוק 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד' (דברים ו ד) זוֹ הִיא הזכרת מַלְכוּת שְׁלֵמָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינָהּ מַלְכוּת. וכן הפסוק 'וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד' (דברים ד לט), והפסוק 'אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת וגו' כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ' (דברים ד לה), שבכל הפסוקים הללו מוזכר יחוד ה' בעולם, הרי אלו כפסוקי מַלְכוּת, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינָהּ מַלְכוּת. וְקַיְּימָא לָן להלכה כְּרַבִּי יוֹסֵי, וממילא לשיטת רבי יוסי עצמו יש כמה פסוקי מלכויות בתורה, וניתן להשלים מתוכם את הפסוק הרביעי של מלכויות, כדי לחתום בתורה.